עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לחלום בתוך הניכור

"על עכברים ואנשים", המחזה הנהדר של ג'ון סטיינבק, עולה כעת בבית לסין בעיבוד מרשים ואיכותי ביותר

המחזה "על עכברים ואנשים" שנכתב ע"י ג'ון סטיינבק הוא סיפור של אהבה מוזרה ונדירה, יוצאת דופן במהותה, בין שני גברים. סיפור זה מתרחש על רקע המשבר הכלכלי והחברתי הקשה בארצות הברית בתקופת השפל הכלכלי. המחזה גם הוסרט, וייחודו הוא בכך שחרף העוני, הדוחק, המצוקה הכלכלית והרעב הקשה, גיבורי המחזה ממשיכים לחלום לחלום על הדברים הפשוטים באמת שגורמים אושר: על בית, חווה קטנה עם בעלי-חיים מכל המינים, ובעיקר על ארנבות. לני, הדמות המרכזית והחריגה של המחזה, הוא גבר מגודל ומוגבל בשכלו. לני אוהב חיות רכות, עדינות ושעירות ובעיקר ארנבות. ג'ורג', חברו, מבטיח לו שיום אחד עוד תהיה להם חווה משלהם ושם יוכל לני לטפל בארנבות שלו כל הזמן. בינתיים מסתפק לני בתחליפים מזדמנים, המצויים בשפע, דוגמת, עכברים וכלבים. הבעיה היא שהוא לא שם לב להבדלים העצומים בגודל בינו לבין חיות המחמד, והדבר מוביל למצבים לא נעימים בלשון המעטה, בעיקר לחיות ועל אחת כמה וכמה ללני עצמו.

למרות מאמציו הכנים של ג'ורג' להגן על חברו, לני הולך ומסתבך, והיחסים בינו לבין ג'ורג' מגיעים לשיא, ברגע קשה של אמת פנימית בתמונה האחרונה. היצירה של סטיינבק היא חלק מעידן של מחזות חברתיים ריאליסטיים, שצמחו באמריקה הקפיטליסטית של שנות השלושים והארבעים. סטיינבק לא היה מרקסיסט או מתח ביקורת כלפי השיטה הקפיטליסטית, אלא הציג אנשים קטנים בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי, אשר חרף היותם קורבנות השיטה במובהק, מתוארים בפשטות כאנשי עמל קשי יום שבאופן כלשהו משחקים, משוחחים, חולמים ומבלים. לני וג'ורג' יוצרים קשר יחיד במינו בתוך חברה גברית קשוחה, מיליטריסטית, הסוגדת להון ולכוח. גם אם מקור הקשר ביניהם אינו ברור, בחברה בה כל אדם בפני עצמו והמונח "סולידריות" הוא נחלת קבוצות מיעוט, הרי הקשר ביניהם מכיל כוח נפשי עצום. השניים חולמים יחד, מתכננים יחד, מפנטזים יחד, וסוחפים עמם רבים מדרי החווה.

המחזה, שמצטיין בהיותו מחזה עדין, רגיש ושברירי מאד, מטופל בכפפות של משי אך גם לא עם יותר מדי "מסכות" והתרברבות בהפקתו של יוסי פולק בתיאטרון בית לסין. רבים מעידים כי התרגום של דורי פרנס נשמע מאולץ לרגעים, והשפה פשוט עוברת מעברים לשוניים הקשורים גם בפירוש, ובכך החיסרון הבולט של התרגום מאנגלית לעברית. עם זאת, האווירה האותנטית והאמיתית של חווה נידחת בהחלט עולה מן הבמה של מושיק יוסיפוב, וכן מתוך "האמינות הבסיסית של המשחק וההעמדות", כפי שהעידו מבקרי תיאטרון רבים. גם המוסיקה הדכאונית, המעציבה, של אבי בללי תורמת לא מעט לאווירה של המקום והזמן, ובכך נערך חיבור גדול בין פיזי לבין צליל לבין תנועה, חיבור שהוא מיסודותיו הגדולים של התיאטרון מאז ומתמיד. פולק שומר על קצב איטי ומחושב, ואינו מתפרץ אל תוך דלתות פתוחות בלאו הכי של אמוציות, ובבחירתו לא למעוד במהמורות של מלודרמה הוא בוחר בבנייה מדורגת את היחסים בין הדמויות, כאשר ניתן לחזות מתי יבואו ההסתבכות וההתרה בשתי התמונות האחרונות.

משה איבגי בתור ג'ורג' משחק במשחק מאד אמין, מרשים ביותר. אבגי יודע לעבור בטבעיות ממצב רוח כועס ונוקשה למצב רוח רך ורגיש, והוא מצליח להעביר לצופים בעקיפין את החרדה האופפת אותו נוכח הבעיות המיוחדות של חברו לני, בעולם הגברי, המצ'ואיסטי, הקשוח והקפיטליסטי.

גם בתמונה האחרונה, כאשר הוא יודע שעליו להיפרד מלני, הוא שומר על נחישות של אדם שחייו חישלו אותו כמעט מפני כל דבר, כאשר ה"כמעט" מתמוסס כאשר בקולו מופיע הרעד.

גם דוד קיגלר בתור לני, שמתאים לדמות מבחינה פיזית, מצליח בתפקידו, אע"פ שלעתים הוא מתאמץ ייתר על המידה להמחיש מה גדולה היא מורכבות הדמות ומה בולטת האינפנטיליות שלה, והתוצאה הופכת לא אחת לבלתי-רצויה כאשר נטמע בהצגה אלמנט קומי במקום אלמנט עמוק של חשיפה רגשית. כהרגלם של רבים, יש ציפייה בתיאטרון לשיאים: רגשיים, דרמטיים, מלודרמטיים. דווקא העובדה שהמחזה איננו מגיע בסוף לשיא מלודרמטי נוסח "ויוה" והטלנובלות, מקנה לו ייחודיות בולטת. השחקנית אביטל דיקר, בתפקידה כאשת הבוס המסתבכת עם לני באסם, באותה סצינה קריטית במערכה השניה, נותרת דמות נאיבית וטיפשה ואף אינפנטילית, ומשחקת משחק בינוני ומטה.

סטיינבק עצמו בנה מחזה של מפגש: מפגש בין שני אנשים הממוקמים מחוץ לחברה, בשוליה, ומחפשים סימפטיה בניכור מתוכנן ומחושב. רבים מצופי המחזה ציפוי להפתעה: הסיכוי המדהים לקשר בין השניים יהפוך לאסון באופן חד, בלתי-צפוי. המפגש בין דיקר לקיגלר מכיל אלמנטים ברכטיאניים, ואינו מחולל מלודרמה אינטימית, וכך האסון המתרחש גורם לצופה "לחשוב" ולא "להרגיש" מהי מהות החברה הקפיטליסטית המנוכרת. זו הצגה רצינית, מושקעת ונאה מבחינה ויזואלית, הצגה מרשימה, בעלת בסיס ברכטיאני שאינו מצוי במקומותינו.

"על עכברים ואנשים" מאת: ג'ון סטיינבק. תרגום: דורי פרנס, בימוי: יוסי פולק.
משחק: משה איבגי, דוד קיגלר, ואחרים. תיאטרון בית לסין.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...