>  > 

חשיפה

קטע קצר על חוסר ביטחון, על השפלה, על ביקורת ועל ההמון הזועם שנמצא תמיד מסביבנו, וגם בתוכנו

אלעד פקח את עיניו והסתנוור. הוא פקח אותן שוב באיטיות, מנסה להתרגל לאור הבוהק שבעיניו, מנסה לראות משהו מבעד לזוהר הלבן שמול פניו. הוא שמע שאגות שימחה, עידוד, התלהבות. הוא שמע צעקות, הוא שמע לחישות, הוא שמע תנועה ותזוזה.

"הוא מתעורר!" הדהדה השאגה המתכתית באוזניו. האנשים הריעו, צעקו, מחאו כפיים. מבעד לאורות המסנוורים הוא התחיל לראות דמויות, עשרות אנשים, מאות, אלפים - כולם עומדים מסביב ומסתכלים עליו, המבטים של כולם מתמקדים רק בו.

"סוף סוף, הוא החליט להתעורר!", זעק שוב הקול המתכתי. אלעד ניסה להפנות את מבטו ימינה, וראה את הכרוז הקטן עומד בחליפה מהודרת, עם מיקרופון כסוף בידו הימנית. "תסתכלו עליו", שאג הכרוז הנמוך אל תוך המיקרופון, "תגידו לו מה אתם רוצים!"

"חשיפה!!!", צעקו כולם כמקהלה אחת. שלט ניאון ענק עם המילה "חשיפה" החל להבהב ממעל. "חשיפה!!", צעקו שוב ההמונים, מנופפים בידיהם, רוקעים ברגליהם.

"בשביל זה אנחנו כאן!", צעק הכרוז וחיוך רחב נמרח על פרצופו. "תסתכלו עליו...", אמר הכרוז והצביע אל עבר אלעד, "חושב שהוא משהו, חושב שהוא מישהו...אבל אנחנו יודעים יותר טוב. נכון?"
"נכון!!", שאגו ההמונים.
"הוא משהו?", שאל הכרוז באושר.
"לא!!", נשמעה הצעקה.
"הוא מישהו?"
"לא!!", נרעדו בשלישית קירות האולם.

אלעד ניסה להזיז את שריריו אך ללא הצלחה. רק אז גילה שהוא סגור בתוך כלוב זכוכית צר, שמנע ממנו כל תזוזה, אפילו הקטנה ביותר. הוא היה על גבי במה. הוא הסתכל למעלה - אורות בוהקים. מסביב, מכל עבר - אנשים, נשים, ילדים. כולם מסתכלים ומריעים. ולידו - הכרוז.

הכרוז ניגש אל קצה הבמה וגלגל משם לוח ענק מכוסה בד שחור. לאחר שמיקם את הלוח במרכז הבמה, קרוב מאוד לאלעד, הוא משך בתנופה גדולה את הבד השחור מעל גבי הלוח. דממה נשתררה בקהל, דממה שנמשכה כמה שניות.

"אתם יודעים מה זה?", שאל הכרוז כמעט בלחישה והצביע אל עבר הלוח, "זה ציור שהאדון צייר בגיל 5!"
על הלוח היה ציור של בית כחול, 2 חלונות מרובעים ודלת מלבנית. קצת ירוק מלמטה, שמש צהובה למעלה, וקווים כחולים בתור שמיים.
"ארטיסט!", שאג הכרוז והאנשים בקהל החלו לצחוק בקול גדול. "אומן!", זעק הכרוז ונפנף בידיו באקסטזה, "פיקאסו החדש!". הצחוק המתגלגל הדהד באוזניו של אלעד. כולם צחקו - גם הצעירים, גם המבוגרים, גם הנשים, גם הגברים. הסתכלו אל עבר הציור הענק וצחקו....

הכרוז הביט בסיפוק אל עבר הקהל המתמוגג, וכעבור כמה שניות הניף את ידיו וסימן להם להשתתק. כולם השתתקו בציפייה לדבר הבא. "רוצים עוד?", גיחך כלפיהם הכרוז.
"כן!!!", זעקו כולם.
"רוצים מה?", שאל הכרוז בהקנטה.
"השפלה!!!", צרחו האנשים.
"אין בעיה!", חייך הכרוז והחל לנוע שוב אל עבר קצה הבמה, באלגנטיות של רקדן, בתנועה חלקה של מישהו מנוסה, של מישהו שאוהב את מה שהוא עושה.

הכרוז חזר, מוביל בידו בחור שרירי וגאוותן, ראשו מוטה גבוה אל על, הליכתו בוטחת ויציבה. הבחור נעמד על יד כלוב הזכוכית, על יד אלעד, ולא הביט אפילו לעברו.
"גבירותיי ורבותיי", שאג הכרוז, "אני מציג בפניכם את...עידן!!"
הבחור, עידן, חייך אל הקהל וחשף את שיניו הלבנות, הבוהקות.
"עידן! עידן! עידן!", צרחו ההמונים בקהל.
"אז ככה", אמר הכרוז, "עידן היקר שלנו כאן, מכיר את אלעד היטב! כן כן, קהל נכבד, לפני כמה שנים הצליח אלעד לפתות את עידן ולהכניס אותו אל מיטתו. ואנחנו רוצים לשמוע", פנה הכרוז אל עידן, "אמור לנו בקצרה....איך הוא היה במיטה?"
דממה בקהל. אף רחש לא נשמע.
עידן חייך. הביט ימינה, הביט שמאלה, ניסה למתוח את הרגע.
"הוא היה...."
הקהל עצר את נשימתו.
"בינוני בטירוף!", זעק עידן והניף את ידיו.
"בינוני בטירוף!", חזר הכרוז על הדברים.
"בינוני!", צעקו האנשים בקהל ורקעו ברגליהם, "בינוני! בינוני! בינוני!"

אלעד הרגיש חום בלתי נסבל בפניו. אולי בגלל הזרקורים המכוונים אליו, אולי בגלל שהסמיק כמו שלא הסמיק מימיו.

עידן ירד מהבמה, אך הכרוז המשיך לכרכר סביב כלוב הזכוכית שבתוכו עמד אלעד.
"אתם מבינים, קהל יקר שלי", דיבר הכרוז בשקט אל תוך המיקרופון, "למרות שהוא עומד פה לפניכם כאדם מכובד, עומד פה ורוצה שתחשבו שהוא מישהו, משהו....מה הוא בעצם?"
"כלום!", נשמעה הצעקה מהקהל.
"שום דבר?", שאל הכרוז.
"שום דבר!", ענו לו כולם בצייתנות נלהבת.

ילד קטן, אולי כבן 6, הצליח להשתחרר מאחיזתה של אימו ורץ היישר אל הבמה. כל הקהל השתתק, לראות איזה קונץ יעשה הילד הקטן...
הילד ניגש בזהירות אל עבר כלוב הזכוכית. הכרוז הביט לעברו בעניין, הדאגה הקלה ניכרת בפניו.
הילד הסתכל על אלעד. ואז הסתכל על הקהל. ושוב על אלעד.
ואז, הרים הילד הקטן את רגלו ובעט בכל כוחו בכלוב הזכוכית, חיוך רחב של ילד על פניו. "הוא כלום!", צעק הילד, "אפילו אני שווה יותר ממנו! תסתכלו עליו! הוא כלום, הוא כלום!"
כל הקהל נעמד על רגליו, כולם מחאו כפיים בהתלהבות שלא נראתה עוד באולם הזה. הילד רץ בחזרה אל אימו, שחיבקה אותו באהבה - היא כל כך התגאתה באותו רגע בילד הקטן שלה.

"איזה ילד מקסים", הכריז הכרוז בשמחה, "ראו מה זה - הנה, יצא המרצע מן השק. אפילו ילד קטנטן כזה יודע שהוא שווה יותר, יודע מי אמיתי ומי לא, מי ראוי לתשומת לבנו ומי לא!"

אלעד הרגיש טיפות חמימות יורדות במורד פניו.

"הוא בוכה!!", שאג הכרוז בכל כוחו וחיוכו לא מש מפניו, "הביטו גבירותיי ורבותיי, הוא רוצה שנרחם עליו! הוא עדיין לא הבין! אבל אנחנו מבינים, נכון? אנחנו יודעים מה הוא..."
"כלום!", צעקו כולם והחיוך של הכרוז כמעט קרע את פניו.
"ומה אנחנו רוצים ממנו?"
"חשיפה!!", שאגו כולם.
"ומה עוד?"
"השפלה!!", רעדו שוב קירות האולם. ילדים ישבו על כתפי הוריהם, גברים חיבקו את נשותיהם, הומואים החזיקו את ידי חבריהם, לסביות הניחו יד על כתפי חברותיהן.

אלעד עצם שוב את עיניו. אבל גם כשסגר את עיניו, המראה לא נעלם, הקהל כאילו נמצא גם בתוך ראשו, ושאגות השמחה, שאגות הבוז והקללה...כולם עמוק באוזניו, עמוק בתוך ראשו.

ולפתע, דממה.
כולם השתתקו בבת אחת, כאילו לפי פקודה. אפילו קול הכרוז לא נשמע.
אלעד היסס, אך בכל זאת פקח את עיניו כדי לראות מה קרה....

בקצה הבמה עמד מישהו חדש, מישהו שלא היה שם קודם. אלעד מצמץ בעיניו כמה פעמים, עד שראייתו התחדדה והוא הצליח לראות מי הוא הזר - אלון. הוא פגש אותו בסך הכל לפני שבועיים...הם בילו ביחד בסך הכל כמה ערבים, פעם בית קפה, פעם סרט, פעם ישבו מחובקים בסלון. וזהו. עדיין לא ממש זוג יונים.

אבל בכל זאת, הנה אלון. והוא החל לצעוד בדממה על הבמה, מתקרב אל עבר כלוב הזכוכית של אלעד. הכרוז הביט נדהם, לא הוציא הגה, נאלם בתדהמתו. גם בקהל איש לא פצה פה - לא גבר, לא אישה, אפילו לא הילד הקטן.

אלון הגיע עד אלעד. הוא הושיט את ידו ובקלות בלתי נתפסת פתח לרווחה את דלת הזכוכית. הוא אחז בידו של אלעד ומשך אותו אליו. הוא חיבק אותו. חזק. מעביר אליו את חום גופו. "בוא נלך", הוא לחש על אוזנו.

והם צעדו משם, בשקט, בשלווה. עד שעזבו את הבמה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...