>  > 

גלגוליו של חורף

אני מתגעגע לריח הגשם על אדמת הבזלת, לחומו של תנור סולר, למראה רכס סולם צור מושלג בבוקר. גיל דיאמנט נפרד מהחורפים בצה"ל

אני יוצא מקרון הפיקוד של התרגיל, אוויר הלילה של גבעות מצפה רמון מכה בי. רוח נושבת על פני וסותרת את שיערי, נחושה וקרה, אך עם זאת ידידותית, לוחשת לי על חורף קרב. אני פולט אנחת שלווה קלה. אולי למרות הכל, אני בעצם מתגעגע לחורף... בצבא גיליתי פתאום עד כמה האדם עודו פגיע וחשוף בפני איתני הטבע, גם כשהם לא בדיוק מונסון הודי או הוריקן אמריקני. אפילו סתם חרא מזג-אוויר כמו שיש בארץ. בראש עוברות מאה ואחת סיטואציות קשות, בהן נחת זרועו של החורף הופכת דקות ספורות לשעות ארוכות, כל אחת מהן גיהנום קטן. הסמל מתזז אותך כל הלילה בגשם בלתי פוסק. אתה ישן בשלולית קפואה שאמורה להיות רצפת נגמ"ש. מנסה להתמודד עם טנק שפרס זחל מתחת למטר של בוץ דמוי מלט. אתה מזנק להתרעה על נגיעה בגדר הגבול, בחוץ מינוס 8 מעלות ואתה ברכב צבאי פתוח. אתה מתעורר לגלות שהמאהל שלך קרס תחת 60 ס"מ של שלג. אתה מגלה את היכולת הכמעט פלאית של גשם לחדור לכל מקום ולהרטיב כל פיסת ציוד ברשותך. בצבא, החורף נהיה לי לאויב, לצורר מר הבא להפוך כל רגע קשה אך נסבל בחיי ליותר זוועתי, מדכא ובלתי-נסבל. אז מתחבאים. נלחמים. נלחמתי על כל שניה מתחת לגגון פח שעצר קצת גשם, על כל שניה במקום סגור בו הרוח לא קורעת מבעד כל שכבת לבוש ועד לעורי המכחיל. ברחתי לכל מיני מקומות שטופי שמש במחשבתי, מתנתק מהכל וכולם, קופא בגוף כמו גם במחשבה. לא אחת ניסיתי לפעמים לשחזר זכרונות מקבריים של תמונות מהביקור באושוויץ-בירקנאו, כיצד נאלמתי דום אז מהמחשבה שיושביו חיו במזג-אוויר מושלג קפוא עם לא יותר מכותנת בד ונעליים דקות. יוק, לא עזר. הדכאון חלחל עד לעצמות יחד עם הכפור. התמזל מזלי ולא נזדמנה לי במהלך שירותי הצבאי סיטואציה של חיים ומוות של ממש. לכל היותר ירו סביבי אך לא עלי. ועם זאת, החורף ועולם הקונוטציות שהוא מעלה בי תמיד מחזירים אותי אל "גשם בשדה קרב" של יהודה עמיחי. לחזות בפנים הנרטבות של רעי המתים לא נאלצתי, אולם ימי בגדודי שריון כנהג טנק ואז כקצין מודיעין כרכו בתוכם די בוץ, כפור, גשם, מתח קרבי, סיפורי ותיקים שעוד ידעו את הקור הלבנוני, ומורשות קרב ממערכת יום כיפור, בכדי שארבע שורותיו של עמיחי יעטו חיים (ומוות) בעיני רוחי לאורם האפור של חורפי רמת הגולן הקפואים. אז אני דרמה קווין? בכיין קצת אפילו? אולי. אבל באותו הזמן, האומללות שלי הייתה אמיתית מספיק. כך או כך, במשך קרוב לשלוש שנים, זה היה החורף שלי.

ואז הגיע השינוי.

למדתי קצת להסתדר עם החורף. מתבגרים, מתגברים, אתם יודעים איך זה. הפסקתי לפרש את הקור ככאב, עברתי להתייחס אליו כאל אי-נוחות. התחוור לי שגם כשאני רטוב סחוט וקפוא, עם מספיק מאמץ אפשר לא להתבאס מזה, ואפילו לתפקד. בשורה התחתונה, אפשר פשוט להגיד שנהייתי פחות מפונק ועשיתי לעצמי פחות הנחות.

במקביל, ככל שהתקדמתי בקריירה הצבאית כך התרחקתי מחיי השדה וחשתי את פגעי החורף פחות ופחות, תנאי המחיה שלי השתפרו בהתמדה.

אני גם נלחץ פחות מלהירטב בגשם או להסתובב יום שלם בחוץ, גם כי התרגלתי וגם כי הבית החם תמיד מחכה לי שם, בסופו של יום.

אני כבר לא מתחבא.

אני נוטה לראות כל מיני קווי דמיון בין היחס המתפתח שלי לחורף והיבטים אחרים בחיי. כמו למשל כל נושא הזהות המינית שלי.

אחרי תקופת תיכון מעורפלת ולא ברורה, אני נכנס לצבא בגיל שמונה-עשרה כשאני ספק מוכן להעניש את עצמי בטיפול במכות חשמל אחרי כל פעם שאני מעיז בטעות לפזול לעבר גבר שייתכן שנמשכתי אליו. התחבאתי מהנושא ומכל מה שקשור אליו, לקחתי החלטה להתעלם מכל דחף מיני בחיי, עד כדי כך. חורף רדף חורף והזמן עבר, ונפתחתי בהדרגה. יצאתי בפני חברי הטובים, ואז האנשים הקרובים בצבא. בבה"ד 1 כבר היה החבר הראשון. מאז שאני בדרגת סגן כל מי שחי ועובד איתי בצבא כבר מכיר את זהותי המינית (ועל פי רוב גם את כל סיפורי על שני האקסים הבערך מיתולוגיים) שנהייתה לחלק אינטגרלי גם בחיי האזרחיים ובסגנון החיים שלי.

וכך, קצת לפני השחרור, בעיצומם של חיפושים בלתי נלאים אחרי הבעל המבושש לבוא, וכשהחורף מתדפק על הדלת, אני מוצא את עצמי לא אחת - נוסטלגי.

נזכר באנשים שהיו איתי בכל היחידות השונות.
מהרהר על הרגעים היפים שהיו לי במערכות היחסים ז"ל שלי.
מתגעגע לריח של גשם ראשון על אדמת הבזלת של קצרין, לחום החורך של תנור סולר צהלי כשגשם זלעפות בחוץ, למראה רכס סולם צור מושלג בבוקר של ינואר...

"גיל מה קורה איתך, סיימו את התחקיר וכולם זזים כבר. מה איתנו?"
חייל שלי קוטע את שטף הכתיבה אליו נכנסתי. כשאני מסתובב אני מגלה שכולם כבר אורזים ציוד ועוזבים, וקם להתארגן גם. סודק חיוך- כולם מתרוצצים בגופיות ארוכות ומעילים חוץ ממני (ועוד שניי חיילים אחרים) שעדיין בשרוולים מופשלים, נהנה לספוג את צינת טרום החורף המדברית.

זהו התרגיל האחרון שלי בשירותי הסדיר.
הגיע הזמן להשתחרר.
הגיע הזמן למצוא חבר.
הגיע הזמן שירד קצת גשם.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...