> 

חילוני, חרדי והומו - חלק ב'

המשך סיפור חייו השערורייתי והמרתק של ד"ר יעקב ישראל דה האן, וכיצד הפך לנרצח הפוליטי הראשון בישראל - אך האם נרצח רק בשל דעותיו הפוליטיות, או גם בשל נטיותיו?

היד השחורה מאיימת

בתחילת מאי 1923 קיבל דה האן מכתב, החתום על ידי "היד השחורה": "הנני מודיע לך שאם לא תעזוב את ארצנו לפני ה-24 לחודש זה, יירו בך כמו בכלב שוטה". הוא מיהר להתלונן במשטרה, שהציבה עליו שמירה ביום האיום, אבל הפעולה שלהם לא עוררה בו בטחון רב. הוא החליט להלחם באיום בדרכו הרגילה - בהומור ציני ושחור. כשהוא תיאם פגישות הוא הוסיף "אם לא ארצח לפני כן". לבסוף הוא החליט ב-23 במאי, שאם הוא פשוט ייתעלם מקיום ה-24, שום דבר לא ייקרה. ב-25 הוא תלש את הפתקים של שני ימים וכתב במאמר: "כמה תמים הוא ה-25 כשלא נרצחים ב-24". האיום היה עדיין איום סרק.

הקש שכן שבר את גב הגמל היו מגעיו של דה האן עם חוסיין מלך חיג'אז , ובנו, אמיר עבר הירדן, עבדאללה. חוסיין שאף להקים פדרציה כלל ערבית, שתכלול את כל ארץ ישראל תחת שלטונו של עבדאללה. בראשית 1924 ביקר חוסיין את בנו עבדאללה בעמאן. כל המי ומי בארץ ישראל יצאו לעבר הירדן לפגוש אותו. הנציב העליון, משלחות של ערביי הארץ וכן שתי משלחות יהודיות. משלחת אחת הייתה המשלחת הציונית, בראשות הקולונל קיש, הרב הראשי הספרדי יעקב מאיר, ודוד ילין. המשלחת התקבלה אומנם בכבוד רב, אבל שמעה דברים די מסתייגים כלפי הציונות. המשלחת השניה הייתה משלחת חרדית שדה האן, בנסיעותיו הרבות לעמאן, הצליח לדאוג לקבלתה ע"י המלך. דה האן לא הסתיר שמבחינתו "טוב יותר אמיר ערבי (עבדאללה) כשליט על ארץ ישראל, מאשר נציב יהודי (הרברט סמואל). שכן האמיר יעניק חופש... בעוד שהנציב העליון לוחץ על אגודת ישראל". לפיכך המוסדות הציוניים ניסו ככל יכולתם למנוע את נסיעת המשלחת החרדית. הם ניסו לדבר עם דה האן ולשכנעו, אך ללא הצלחה. הם גם פנו ישירות לאנשי החצר ההאשמית בכדי שלא יקבלו את המשלחת. הקולונל קיש אף תיאר בפני שר החוץ של חוסיין את דה האן כ"כלב שוטה, שתענוגו העיקרי הוא לנשוך את בני מינו". אבל המלך ואנשיו דוקא נהנו מתקיעת הטריז בין שני המחנות היהודים, וקיבלו את המשלחת בראשות זוננפלד ודה האן בכבוד שלא נפל מזה שהעניקו למשלחת הציונית. אנשי המשלחת בישרו למלך שהם מקבלים בשמחה את "הופעת זיו מלכותו בתחומי ארץ הקודש", וטרחו להדגיש בפניו שהציונים אינם רשאים לדבר בשם כל עם ישראל. המלך הבטיח להם שבכל נושא יהודי הוא יתחשב ב"אגודת ישראל", ותרם כסף רב לטובת מוסדות ה"אגודה" בירושלים. כשתוכן הפגישה פורסם הישוב הציוני זעם. זעם שרק גבר כאשר דה האן נסע שוב לעמאן, הפעם בשליחותו כעיתונאי, והוציא מהמלך חוסיין הצהרה כי הוא רואה את "התנועה הציונית האנטי-דתית כבלתי צודקת כלפי מוסלמים, נוצרים, ויהודים אורתודוקסים".

הדברים הללו הרתיחו את אברהם תהומי כשקרא אותם בעיתוני ירושלים: "ראיתי שגם פה יש בוגדים. ואין מדובר בקומוניסטים, שמטבע הדברים הם בוגדים בארצם, אלא אדם יהודי שארגן מסע צלב נגד הציונות." תהומי, אחד ממפקדי ההגנה הבכירים בירושלים, היה משוכנע שצריך לחסל את דה האן, אבל לא היה מוכן לעשות דבר כזה על דעת עצמו. הוא דיבר עם מפקד ההגנה בירושלים, זכריה אוריאלי, על תוכניתו, אך זה לא נתן לו תשובה. בדיעבד התברר שכבר הייתה להגנה החלטה לחסל את דה האן, אולם הם הציעו לחברים אחרים בארגון לבצע אותה. משהם סירבו פנה אוריאלי לתהומי והטיל עליו להוציא לפועל את התוכנית. השאלה, מי נתן את ההוראה לחיסול דה האן, נותרה כתעלומה שלא נפטרה עד עצם היום הזה. תהומי טען שיצחק בן צבי, שהיה מראשי הממסד הציוני וההסתדרותי בירושלים באותה תקופה, הוא זה שנתן את ההוראה. מפקד ההגנה דאז, יוסף הכט טען שהוא זה שנתן את הפקודה, ורק אחרי ההתנקשות הוא דיווח על כך ליצחק בן צבי. רוב ההיסטוריונים חושבים שלא ייתכן שהכט החליט על פעולה כזו על דעת עצמו, וסוברים שבעדותו הוא ניסה לחפות על בן-צבי. יש אפילו מי שטוענים שגם אישים יותר מרכזיים כמו הקולונל קיש, ובן גוריון היו חייבים להיות שותפים בסוד ההחלטה.

תהומי התחיל להתכונן לביצוע החיסול. הוא עקב אחרי דה האן, למד את שגרת יומו ואת מסלולי דרכו. אבל לפני ביצוע "גזר הדין" הוא החליט לתת לדה האן אפשרות "לחזור בתשובה". תהומי פגש את הקורבן המיועד בבית הכנסת "שערי צדק" בו דה האן נהג להתפלל, ואמר לו: "בציבור שוררת התמרמרות גדולה כלפיך. אין מבינים מה אתה עושה. אנחנו באנו מרוסיה אחרי פרעות שבמהלכן נהרגו יהודים. באנו להציל את נפשנו, והנה בא יהודי כמוך והורס את המקום האחרון שאליו אנו יכולים להמלט. מה אתה עושה לנו?". תהומי ייעץ לו לחדול ממעשיו "כי הדבר ייגמר לא טוב". דה האן הגיב בצעקות: "יהודים אפיקורוסים!" תהומי ראה שאין עם מי לדבר והלך.

ספר אחרון

דה האן הרגיש שמותו הולך וקרב. הרב בלוי סיפר עליו: "פעם ישב שקוע במחשבות על ידי, ופתאום התעורר ממחשבתו, ובפנותו אלי אמר: 'בעוד ימים קרובים תשמע שד"ר דה האן נרצח'. אחרי רגעים קלים היתה שבה אליו עליזותו ובדיחותו, כאילו לא חשש כלום". הוא גם כתב על כך שיר בשם "בגידה":

כטוס עוף רך
טס שירי
עד האקדח
יור בליבי

אולם למרות מודעותו למצב הוא סירב לתחנוני מקורביו שייזהר, ושלא ילך לבדו ברחוב:
"אני מפחד מהעבר כי אינני יכול לשכוח אותו. אני מפחד מהעתיד, כי אינני יכול למנוע אותו. וכך אני חי את ההווה, כלולין המהלך על חבל דק. זה מוכרח להיגמר באסון."

במקום להיזהר הוא מיהר להוציא את ספרו האחרון - "מרובעים". בספר ישנם כ-900 שירים בני ארבע שורות בהולנדית, אותם כתב בשנות שהותו בירושלים. הקובץ כולל שירים כמו זה:

ירושלים... בית אלוקים,
בתים וחומות הרוסות מספרים כבוד אל.
מאושר אתהלך במבטח אלוקים
בשעות האורה והרוממות.

אבל גם כמו זה:

שבע תאוה, שבע חיים
אבקש תמיד שובע חדש
נדחף על ידי התאוה והשגעון
אקלל את אלוהים בירושלים.

עוד שיר שהוא הקדיש לאלוהים הוא מעין שילוב אירוני בין שני הקודמים:

נסתי מאלוהים בדרכי תאווה,
לאן? לאלוהים, רק אליו.
לחיי ללא אל אני רוצה חזרה.
ואלוהים, רק הוא, יחזירני.

גם השירים אודות הנערים הערביים מחד והרב זוננפלד מאידך הופיעו שם.
הספר יצא לאור במאי 1924, ודה האן מיהר להפיצו בקרב מקורביו, כולל חבריו החרדיים.

שלושה כדורי אקדח

כמובן שגם ספר זה עורר סערה. אך הפעם מחולל הסערה כבר לא היה בין החיים. בערבו של ה-30 ביוני, יעקב ישראל דה האן יצא מבית הכנסת שבבית החולים "שערי צדק" שברחוב יפו, שם התפלל תפילת ערבית. הוא הספיק לעשות מספר צעדים כששלושה כדורים פילחו את גופו. מסע ההלוויה של דה האן שיצא מבית החולים לעבר הר הזיתים היה סוער. הרב זוננפלד האשים מפורשות בהספדו הנרגש: "הרצח הזה בוצע בידי צאצאיו של יעקב, אשר פעלו בחרבו של עשיו ובאומנותו, על מנת להשתיק את קולו של ישראל ויעקב... ראו את התהום העמוקה שנידרדרו לתוכה ראשי ההנהגה הציונית וקראו בקול חזק - היבדלו מתוך העדה הרעה הזאת". המשטרה הייתה צריכה להשתמש בכוח בכדי למנוע מהמלווים למחות מול משרדי ההנהלה הציונית.

הארץ סערה בימים שאחרי הרצח. החרדים שפכו אש וגופרית על ראש הציונים. הציונים אומנם התנגדו לרצח, אך לא חסכו במילים לגבי מעשיו הבוגדניים של הנרצח. אולם עם הזמן הפרשה נשכחה והושכחה. לשני הצדדים היה אינטרס בכך. הציונים התביישו ברצח הפוליטי הראשון של יהודי בידי יהודי. ואילו החרדים נחרדו מתוכנו של ספר השירים של הקדוש המעונה, תוכן אותו הם גילו רק לאחר הרצח. אומנם היו ביניהם כאלה שהעדיפו לחשוב ש"שירה היא רק שירה" וששירי התאווה והכפירה נבעו רק מרגישותו המיוחדת של המשורר לחדור למחשבות זרות. היו אפילו כאלה שטענו שהכל היה זיוף של הציונים. אבל רובם העדיפו פשוט להניח לדמותו של המשורר בעל הנפש השסועה. נותר רק לתהות מה היה קורה אילו הרצח לא היה מתבצע. האם החברה החרדית היתה מקיאה את דה האן מקרבה בעקבות פרסום הספר? ואם כך, מה הייתה המשך דרכו?

על מה ומדוע נרצח?

מנחם פרוש כותב בזיכרונותיו, אותם הוא מוציא לאור בימים אלה: "עד היום דמו תוסס וזועק מהאדמה, על מה ומדוע נרצח". ללא ספק הוא נרצח בשל פעילותו למען העדה החרדית ונגד הציונות. אבל האם ברצח הייתה מעורבת גם הומופוביה? בכל מה שנוגע לתהומי עצמו התשובה היא שלילית. בראיון שנתן בשנות ה-80 לשלמה נקדימון הוא נשאל: "רווחו שמועות שהסיבה המרכזית להרצחו של דה האן נבעה מתכונה שייחסו לו ובעצם היא לא הוכחה עד היום הזה, שהוא היה הומוסקסואל. האם שמעת על זה?" תהומי השיב: "לא. בזמן שהעניין קרה לא שמעתי ולא ידעתי על זה. איזה קשר היה לזה ולנסיעתו לעבר הירדן לפגישה עם מלך חוסיין? לו ידעתי לא הייתי מתייחס לזה. מה זה עסקו של מישהו מה הוא עושה בבית שלו?"

אבל כאמור, תהומי לא היה זה שהחליט על החיסול. וייתכן שדעתם של המחליטים הייתה אחרת. הקולונל קיש, למשל, היה בהחלט מודע להומוסקסואליות של דה האן. ביום שלאחר הרצח הוא דיבר עם קצין משטרה בריטי, וניסה להסיט את החשד מהציונים: "ידוע לכל, על בסיס של ממש, כי דה האן מכור להרגלים מיניים לא טבעיים. ייתכן שניתן לפענח את הפשע בקשר עם גורם זה". ספר ההגנה טוען במפורש שזה היה אכן גורם בהחלטה:
"התגרותו בבני עמו עברה כל גבול וקבלה גוון פתולוגי. ואומנם היה לכל פעולתו של ד"ר דה-האן רקע פתולוגי מסוכן עד מאוד, כפי שהתגלה הדבר בשיריו ההולנדיים שפורסמו לאחר מותו. דה-האן ירא-השמיים והזהיר בכל תרי"ג המצוות היה נגוע בהומוסכסואליזם, וידידיו הערבים הרגישו במהרה בחולשתו זו וידעו לנצלה. בספר שיריו ההולנדי, שהוא כולו וידוי נפש מזעזע, הכתוב בצורה לירית נעלה, מספר הוא על אהוביו הערבים המופיעים בשמות מושאלים כנראה... בעטיה של תאוותו זו הפך דה-האן, למעשה, כלי-משחק בידי הועד הפועל הערבי, שיכול לעשות בו כרצונו, הן בהשפעת 'הנערים היפים' והן באיום של סחיטה ושל גילוי סודות אהבתו ברבים. ההיסטוריה יודעת דוגמאות רבות של פעולות חבלה וריגול שבוצעו בדרכי סחיטה כאלה."

האם זה באמת היה גורם בהחלטה? או שמא זה רק עוד תירוץ להיתלות בו בדיעבד? גם שאלה זו, כמו שאלת זהות המחליטים, תיוותר כנראה ללא תשובה.

מצבה

מי זוכר היום את דה האן? בארץ כמעט שרק החרדים, בעיקר כאשר הם רוצים לנגח את מדינת ישראל הציונית.
בהולנד מולדתו, הוא מוכר הרבה יותר. ספריו מודפסים ונקראים עד היום. בזכות יצירתו הוא מהווה סמל להומואים בכלל והומואים יהודים בפרט.
כך למשל באתר זה שמוקדש לשיריו ולתמונות של אירועי גאווה יהודיים.

לדה האן יש שתי מצבות. האחת היא על קברו שבהר הזיתים, ועליה חקוק:

המלומד המצויין, החכם הנעלה רב פעלים,
ר' יעקב ב"ר יצחק הלוי ז"ל ד"ר דע-האאן,
אשר זנח אחריו כל חמודות תבל וישלח נפשו מנגד וילחם כארי,
כגיבור בלי חת, ויגן בכל לבו ונפשו וכנפול לפני בני עולה נפל
חלל בדמי ימיו ובמבחר שנותיו, באור ליום ג' כ"ט סיון שנת
תרפ"ד. המנוח עלה לאה"ק בשנת תרע"ט ויהי חבר ליראי ה'
ובעצתו ובחכמתו עזר ופעל במרץ רב בהנהלת הרבה מוסדות
צדקה וחסד באה"ק, עד יומו האחרון.
זכרה לו אלוקים לטובה כל אשר פעל ועשה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...