> 

חילוני, חרדי והומו

לא, זו לא פתיחה של בדיחה גרועה במיוחד, אלא מספר תחנות בחייו של איש אחד - ד"ר יעקב ישראל דה-האן. איש שסיפור חייו האמיתי היה מרתק, טראגי, שערורייתי ומלא תהפוכות.

סוציאליסט מחולל שערוריות

דה האן נולד ב-1881 בעיירה קטנה בהולנד. אביו היה מורה עזר ליהדות, שוחט וחזן בעל שכר עלוב שנדד ממקום למקום אחרי שהסתכסך עם פרנסי הקהילה כל פעם. אמו הייתה אישה עם ייחוס, עם נטייה למיסטיקה ועם בעיות נפשיות. עד גיל 14 הוא למד ב"חדר", אך אז אביו שלח אותו ללמוד בבית מדרש ממלכתי למורים בהארלם, שם עזב עד מהרה את הדת, והפך לסוציאליסט ואף אנרכיסט. עם תום הלימודים הוא החל ללמד קצת יהדות לנערים. הוא היה מורה מסור ואהוב על תלמידיו, אך נהנה הנאה בלתי מוסתרת לראות תלמיד בוכה בעקבות עונש שהוא הטיל.

ב-1901 דה האן פגש את מי שעתידה להיות אשתו, יוהנה ואן מרספיין, רופאה לא יהודיה שהייתה מבוגרת ממנו ב-9 שנים. באותה תקופה הוא הצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל דמוקרטית, ועד מהרה הוא נקרא להצטרף לעיתון המפלגה שם ערך את מדור הילדים, ופרסם שירי תמיכה נלהבים במאבקם של פועלי הרכבת. לאור הצלחתו הגדולה בעיתון, העורך הציע לו לכתוב ספר לבני הנעורים. אבל העורך היה מאוד לא מאושר מהתוצאה:

"תגיד סאם, עמלת כל כך למצוא דירה. תן לי נשיקה.
לא ולא. אם תרצה, תבוא ותקח.
סאם, בעצם איננו עושים דבר רע... אני רק אוהב אותך."

הספר שפורסם ב-1904 נקרא Pijpelijntjes ובו מסופר בסגנון נטורליסטי על אהבתם של שני סטודנטים בשם יופ (שם חיבה מקובל בהולנדית ליעקב) וסאם על רקע שכונת הפועלים והסטודנטים הענייה "פייפ". ההיסטוריה שהספר עשה כספר ההומוסקסואלי הראשון בהולנדית לא עשתה יותר מדי רושם על עורך העיתון שפיטר את דה האן. גם מעבודתו כמורה הוא פוטר.

אבל בזאת לא תמה השערורייה: המהדורה הראשונה הוקדשה לפסיכיאטר הגיי-פרנדלי ארנולד אלטרינו. כיוון שכינויו היה דומה לסאם, החלו להסתובב שמועות שיופ וסאם הם למעשה דה האן ואלטרינו. אלטרינו קנה יחד עם ארוסתו של דה האן את כל המהדורה הראשונה והשמיד אותה. במהדורה השניה ההקדשה נעלמה, והשמות שונו. בשנים שלאחר מכן דה האן כתב שני ספרים נוספים שעוררו שערורייה: "פאתולוגיות" ו"סיפורים עצבניים", שגם בהם הוא תאר בלי בושה או הסתייגות מערכות יחסים הומוסקסואליות וסאדו-מזוכיסטיות. אך היחס שלו עצמו למה שהוא תיאר לא היה בהכרח חיובי:
"נכון שאומנות מאפיינת יופי, אך לא תמיד צריך לכתוב על דברים נחמדים. אם אני יכול לשקף את עצב החיים והסטיות הללו - אעשה זאת, כל עוד אני יכול."

משורר השיר היהודי

דה האן החל לחזור ליהדות, והתחיל לכתוב שירים בנושאים יהודיים. היו לו גם פגישות אישיות עם שד תנ"כי בשם "קטב מרירי" שכדבריו "היה מענה אותי, מבלבל את נפשי וחושי". שיא התהליך ארע במהלך טיול בפארק באחד הערבים של מאי 1913: "עודני משוטט, שמעתי לפתע בת קול קוראת בהולנדית, בהברה אשכנזית, מתוך החשכה: 'שובה ישראל עד ה' אלוהיך! שובה אלי כי גאלתיך!' באותו רגע חשתי כי אני חוצה תהומות עמוקים וחוזר אל הדרך שנטשתי". אכן, דראמה קווין אמיתית. חיש מהר הוא חזר בתשובה, החל ללמוד עברית, ולשמור כשרות. הוא התפלל בדבקות וגער במתפללים שהעזו לפטפט בזמן התפילה. ב-1915 הוא פרסם ספר שירים בשם "השיר היהודי", שהתקבל בהתלהבות הן ע"י הקהילה הספרותית הכללית, והן ע"י יהודי הולנד שפעם ראשונה זכו במשורר שהיה גאה ביהדותו ובמורשתו. בשלב זה נישואיו ללא יהודיה התחילו להוות בעיה. אשתו, שהייתה אגנוסטית גאה המתנגדת לכל דת, סרבה להתגייר. אבל הוא, שזכר איך היא עמדה לצדו בימיו הקשים לא התגרש ממנה. אך הבושה שלו בנישואיו ללא יהודיה יצאה בהתעללויות וגידופים כלפיה בפומבי, ובהוקעת יהודים אחרים שהתחתנו עם גויות.

עם התקרבותו ליהדות הוא נעשה גם ציוני נלהב, והצטרף לתנועת "המזרחי" הציונית-דתית. להיות ציוני בהולנד בימים ההם לאו דווקא היה כרוך בעליה לארץ-ישראל. מה שגרם לדה האן לעזוב את הולנד ולעלות הייתה שאפתנותו הגדולה והמחסומים שעמדו בפניה במולדתו. מצד אחד הוא לא הצליח להתברג בצמרת יהדות הולנד ואפילו לא בצמרת תנועת "המזרחי" שם, משום החשדנות שלהם כלפי האיש רב השערוריות. מצד שני גם בתחום המקצועי דרכו נחסמה: הוא סיים דוקטורט במשפטים ב-1916, אך למרות השבחים לה זכתה עבודת הדוקטורט שלו, הוא לא הצליח למצוא משרה כפרופסור באוניברסיטה. וכך השילוב של האידיאולוגיה, ואי מציאת מקום הולם עבורו דחפו אותו לעלות לירושלים.

באותם ימים, טרם הכרזת המנדט, בארץ היה שלטון צבאי בריטי. החיים בארץ היו קשים, וגם להשיג אשרת כניסה הייתה משימה לא פשוטה. ראשית דה האן דאג לפרנסה והתמנה לכתב בעיתון הולנדי לו שלח מאות כתבות מהארץ. כדי להשיג אשרה דה האן פנה לחיים ויצמן, ובצניעות אופיינית כתב: "אינני עוזב את הולנד כדי לשפר את מצבי החומרי או הרוחני. הנני אחד מטובי המשוררים בדורי, המשורר היהודי הלאומי החשוב והייחודי ביותר שהיה אי פעם בהולנד. קשה מאוד לוותר על כל אלה... אני עוזב את הולנד משום שהשתוקקתי לעבוד בהקמת עם, ארץ, ושפה."

משורר ציון מגיע לירושלים

במסיבת הפרדה שנערכה לכבוד דה האן בתחילת ינואר 1919 היו כל המי ומי של יהדות הולנד. כשיצא לדרכו נקבצו בתחנת הרכבת אלפי יהודים בשביל להיפרד מ"החלוץ היהודי ההולנדי הראשון", וגם כדי לוודא שהאיש הנכבד, אך הבעייתי, אכן מניח אותם לנפשם. כשהרכבת החלה בנסיעתה נופף דה האן לקהל לשלום, וזה השיב לו בשירה אדירה של "התקוה".

המסע לירושלים נמשך כמה שבועות, וסיומו היה שונה מאוד מתחילתו: בצאתו מתחנת הרכבת רק גשם כבד קיבל את פניו. זאת למרות שהוא שלח מברק על בואו ל"נציבות הציונית" בירושלים. בקושי הוא הצליח להגיע עם מזוודותיו בגשם ובבוץ למלון אמדורסקי בעיר העתיקה. לאחר מספר ימים הוא מחל על כבודו והגיע למשרדי "הנציבות היהודית" בירושלים שם הוא התייצב בפני איזה מנהיג ציוני זוטר: "אני, משורר השיר היהודי, מעמיד את עצמי ואת היכולת הגדולה שלי לרשותכם, לבניית המולדת". התשובה שהוא קיבל העליבה אותו עד עמקי נשמתו: "את מלאכת הבנייה אנו יכולים לעשות לבד. אתה רק תדאג שייכנס כסף למגרה".

בניגוד להנהגה הציונית, בחברה הגבוהה של ירושלים (בה התערבבו יהודים, בריטים וערבים) הוא נקלט מהר. אך כבר בקבלת הפנים שנערכה לכבוד בואו ארעה השערורייה הראשונה של דה האן בארץ הקודש: נטען שבשיחה עם נכבדים ערביים הוא אמר להם ש"הארץ הזו ניתנה לנו, ועליכם לקחת את נשיכם וטפיכם, להעמיס את גמליכם וללכת מכאן". בבירור שהשלטונות הבריטיים ערכו לאחר מכן הכחיש דה האן את הדברים שיוחסו לו. אבל במהלך הבירור הזה הוא נפגע מיחס עסקני ההנהגה הציונית בארץ, שהתנכרו לו. הוא, מצדו, גם כן לא התפעל מהם במיוחד: "בארץ הכל שממה וריקנות. השליטה היא בידי ציונים מקצועיים ומטרייליסטים".

בעוד דעתו על ההנהגה הציונית הלכה והורעה, יחסו לערבים השתנה לטובה. במסגרת תפקידו כעיתונאי הוא הסתובב בארץ ונפגש עם ראשי הציבור הערבי איתם ערך שיחות, ויכוחים, וראיונות. הוא התחיל להתנגד לפרוייקט "כיבוש העבודה" הציוני: "כיבוש העבודה היא מלת קסם המכסה על גזילת פרנסה מאוכלוסיה שלמה". בנוסף לעברית הוא גם למד ערבית, ונהנה להרגיז פקידים יהודיים בממשל הבריטי כשדרש מהם לענות לו בערבית - שפה רשמית בארץ.

אבל לא רק מנהיגים ערבים הוא פגש, אלא גם נערים ערבים: "הם יפים, גם אם לבושם איננו נקי. שיניהם צחות וצבע עיניהם בין כחול לשחור לילי, וגם עורם בגוון שחור יוקד". גם שירים הוא כתב עליהם:

כל נדרי

אני חוזר מן המחזור,
מחמוד הסייס מחלל בחליל,
דמי גועש, עד בוש אחיל,
אני מחלל ליל העשור!

ספק

השנה מתגנבת בבירת אל
סמוך לכותל המערבי,
הערב מה אני מייחל?
קדוש ישראל, או קדש ערבי?

לאחר מותו התרבו הסיפורים עליו ועל אותם נערים ערביים. אחד מחבריו לתנועת "המזרחי" סיפר שבראשית דרכו בירושלים התגורר דה האן בבית משפחה מכובדת. בבית זה עבדה "משרתת יהודיה הגונה מאוד". כעבור זמן דה האן העליל עליה שהיא גונבת מחדרו, ואסר עליה את הכניסה אליו. "לאחר כמה ימים הביא נער ערבי, יפה תואר, שישרת אותו ויסדר את חדרו, ובכל יום אחר הצהרים, היה נסגר בחדר עם הנער הזה לשעות רצופות, והיה אומר שהוא לומד אצלו ערבית". עגנון כתב לאשתו כשהגיע בגפו ארצה: "בחפשי דירות, נמסרתי מערבי לערבי. עד שנתוודעתי לערבי אחד והוא מדבר אשכנזית צחה... כשסיפרתי למר גרינהוט את שם האיש וכו' הודיעני שזה היה חברו הידוע של דה האן ימח שמו - היינו אשתו. פוי שטן".

לוחם מחפש מלחמה

דה האן בא לארץ כדי ללחום את מלחמת הציונות. אבל משלא מצא לעצמו מקום בחזית זו, הוא מצא מלחמה חדשה. את מנהיג החרדים בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד הוא פגש לראשונה במאי 1919. למרות ההסתייגות מדעותיו האנטי ציוניות של הרב, דה האן התרשם מצניעותו, דמותו הסגפנית, ומסירותו לתורה, שעמדו בניגוד לתכונותיהם של העסקנים הציוניים בהם פגש בארץ.

מעל כל אוצר - התורה היא חלקו,
מבוקר עד ערב רק היא חשקו.
בתוככי דלותו - חייו מאושרים ובטוחים
יותר מאשר כל הנהנים והשמחים.

בתחילה הוא ניסה לקרב בין "המזרחי" לחרדים כדי שיוכלו להיאבק יחד נגד מפלגות השמאל הציוני השנואות עליו כל כך. אבל דעתו זו לא התקבלה בקרב חבריו בתנועה, וגם מקומו בהנהגה נדחק על ידי אנשים בינוניים להם הוא בז. וכך במארס 1920 הוא חצה את הקווים, ונבחר לאחד מ-70 חברי "ועד העיר לקהילת האשכנזים"- הגוף המייצג של החרדים בירושלים. עד מהרה הוא מצא את עצמו בחזית המאבק החרדי בציונות, ואף משך אותם לעמדות ושיטות קיצוניות יותר משהם נקטו בעבר. עיקר המאבק היה בהכרה בחרדים כעדה עצמאית. הבריטים ניסו לייסד את שלטונם בארץ על בסיס של עדות דתיות, והם ראו בכל היהודים עדה אחת. זה גם התאים מאוד לציונים שכבר היוו בתקופה הזו רוב, ושלטו במוסדות היישוב. אולם החרדים דרשו להכיר בהם כעדה עצמאית לכל דבר - עם בתוך עם. במהלך המאבק דה האן לא היסס לשלוח מכתבים לשר המושבות צ'רצ'יל, לשר החוץ בלפור, או לחבר הלאומים בז'נווה, דבר שהחרדים מעולם לא העזו לעשות עד אז.

מה שהביא את דה האן למודעות הציבור הרחב הייתה פרשת ביקורו של הלורד נורקליף בארץ בפברואר 1922. הלורד היה אייל עיתונות בריטי רב השפעה שבבעלותו היו הדיילי מירור, הדיילי מייל וחלק מהטיימס. עם תום מלחמת העולם הראשונה נורקליף תמך בהתלהבות בהצהרת בלפור. אולם עתה הלורד כבר הסתייג מהמחויבות הבריטית כלפי הציונות, כאשר עיתוניו משמשים לו כשופר. ההנהגה הציונית קיוותה לשכנע אותו לחזור ולתמוך בציונות, והכינה לכבודו קבלת פנים מפוארת בבואו ארצה ממצרים. אולם (על פי מה שמנחם פרוש מספר בזכרונותיו) לדה האן היו תוכניות אחרות. הוא בירר את לוח הזמנים של הביקור, קנה כרטיס הלוך ושוב לאלכסנדריה, ודאג להיות ב-מ-ק-ר-ה ברכבת שהביאה את האורח לארץ. במהלך המסע הוא התחבר אליו וסיפר לו על כל פשעי הציונים. כשמקבלי הפנים הציונים ראו את האורח יורד שלוב זרוע עם דה האן הם השתוללו מכעס. במהלך הביקור נפגשו הלורד הן עם ציונים והן עם חרדים. בסופו, דעתו על הציונות רק הורעה. מה שהסעיר את הרוחות במחנה הציוני יותר מכל הייתה שמועה לפיה דה האן ושני חבריו במשלחת החרדית שהופיעה בפני הלורד דיברו נגד הצהרת בלפור, ונגד הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. על רקע החשש מפני ביטול הצהרת בלפור ואי חידוש המנדט הדבר נגע בעצב רגיש.

דה האן וחבריו כונו כבוגדים ומלשינים שעשו מעשה נבלה. "הארץ" כתב עליהם: "בוגדים ופרובוקטורים השמים את מסווה האורתודוקסיה על פניהם למען הכורת את עמם בלשון... למען התחבר עם המשלחת הערבית המתאמצת בכל האמצעים... להכרית תקוות ישראל האחרונה". בכתב העת "עונג שבת" נכתב עליו שיר:

אכן מטורף האיש ומנוול בלי קץ,
ואין רוגם בו אבן, ואין מוחצו בעץ...

אבל דה האן ידע ליהנות מהשנאה כלפיו. יום אחד הוא הלך ברחוב עם אורח מהולנד. האורח ראה לתדהמתו שעוברי האורח ירקו כשהם חלפו על פניהם, ואמר: "הם לא עושים זאת מתוך רגש כבוד כלפיך". על כך דה האן השיב בציניות: "לא! הם יורקים על הרצפה מתוך רגש כבוד כלפיך! אם הייתי לבדי הם היו יורקים בפני".

במארס 1923 ביקר בארץ הלורד ביוורברוק, בעל "הדיילי אקספרס" רב התפוצה. דה האן נפגש איתו, ואף החל לכתוב בעתונו כתבות שגרמו לציונים אי נחת. כשהקולונל קיש, מראשי ההנהגה הציונית בארץ, נזף בו על זה שהוא "הרשה ללורד להשתמש בשמו כבמכשיר להתנפל על היהודים", דה האן התפאר ("בחיוך של מטורף" כפי שקיש כתב): "אני השתמשתי בביוורברוק, ולא ביוורברוק בי!"

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...