עוד בחדשות ודעות
 >  > 

ואף על-פי כן, צעוד נצעד

"כשצפיתי בדקירה במצעד בירושלים, משהו אמר לי שאני צריכה לחזור לגור בירושלים - העיר שבה נולדתי וגדלתי". חלק שני בטרילוגיית המצעד

המצעד הראשון שלי מחוץ לארון היה עם המיתולוגית שלי, בשלב ממש כיפי ונעים של מערכת היחסים בינינו, וזכור לי כחוויה מדהימה לחלוטין. היה זה מצעד הגאווה בתל-אביב, יוני 2005, ובו כל הסממנים של פסטיבל מסחרי של תחילת הקיץ. בחורים בלי חולצה, בחורות בלבוש מינימאלי. הייתי במצעדים גם טרם היציאה מהארון, אבל הייתה זו חוויה אחרת לגמרי להיות שם בלי לפחד להסתכל לכיוון הבנות, שמא אאלץ להתמודד עם המשיכה שלי לחלקן.

הסתכלתי סביבי במהלך ההפנינג שנערך בחסות עיריית תל-אביב, על שלל הדוכנים והמוני האנשים, והדוגמנים של דורקס שהסתובבו בלבוש מוזר, וחשבתי לעצמי שהחגיגה הזו נהדרת כיוון שכאן כבר התקדמו מספיק כדי לעבור ממחאה ציבורית נטו לחגיגה של ממש. שמחתי כשהבנתי מהמצעד וההפנינג שבתל-אביב כבר הבינו שאנחנו כוח כלכלי לא קטן, ושהקהילה היא קהל יעד חשוב ורווחי. הנערים המפזזים בעירום חלקי על המשאיות נראו לי שייכים למסיבת הגאווה הזו, בעיר שמקבלת אותם ואוהבת אותם בדיוק כמו שהם: חופשיים. באותה שנה במצעד הגאווה בירושלים נדקרו שלושה צועדים בידי חרדי שנכנס אל בין הצועדים. באותו ערב ישבתי בדירה השכורה שלי בתל-אביב, המומה מול הידיעות, ומשהו בתוכי אמר לי שאני צריכה לחזור לגור בעיר שלי, בעיר בה נולדתי וגדלתי. פחות משנה אחר כך, לאחר גלות תל-אביבית ארוכה למדי, חזרתי לירושלים. לשנה הבאה בירושלים הגאה המצעד הראשון שלי מחוץ לארון בירושלים (נובמבר 2006), לא צעד בכלל. היינו סגורים באצטדיון גבעת רם, כאשר האזור הסטרילי שסביבנו היה כל-כך גדול, שהלכנו חצי שעה עד הרכב. אבל מספרים שהיו שם בירות לצמאים מן ההליכה, שאיכשהו, לצערי, פספסתי. ממה שזכור לי הנאומים היו מרגשים ויפים, ההופעות היו סוחפות ובנוסף, אני הייתי מחופשת לדמות הדראג הגברית שלי בחליפה וכובע מה שהפך את כל העניין לכיפי ומעניין בהרבה. נהניתי מכל רגע, למרות התחושה הקשה שהיתה בשל ביטול המצעד, בפעם השלישית והאחרונה לאותה השנה. הייתה זו השנה בה נערכו אירועי וורלד פרייד, שנדחו בשנה עקב ההתנתקות. במקום לצעוד ביוני, כתמיד, חיכינו לאוגוסט, לאירועי הגאווה העולמיים. מכיוון שפרצה מלחמת לבנון השנייה, ביטלנו גם את המצעד העולמי באוגוסט וקיימנו רק את האירועים. אחר כך דחו את המצעד לנובמבר, וברגע האחרון בוטל המצעד והתקיים רק ההפנינג. אבל הוא התקיים, למרות הכול. המצעד השני שלי בירושלים היה בשנה שעברה, תחת אבטחה כבדה ובמסלול מקוצר, על רקע מהומות ופחדים. השנה, תודה לאל, לרבנים ולאנשי בית הפתוח - העיר שקטה. הדבר שהכי מאפיין את העיר שלי, ירושלים, הוא השוני הכה רב בין יושביה. בעיר אחת חיים ביחד ערבים נוצרים, ערבים מוסלמים, אנשי דת למיניהם, סטודנטים, אמנים, אנשי עסקים, חרדים, דתיים לאומיים, חילונים, אתאיסטים, סטרייטים, להט"בים ומה לא. כולם חיים בעיר, ופחות או יותר משתדלים לא לדרוך על בהונות אחד לשני. מנסים לשמור על איזון עדין בינינו, כדי שכולנו נוכל לחיות כאן בשקט. זו לא פרובוקציה, זו הפגנה את מצעד הגאווה בירושלים לא עושים כפרובוקציה או על מנת לערער את אותו איזון, אלא כדי להשמיע קול כנגד האפליה, הדיכוי והסחבת בענייננו בכנסת ובמוסדות השלטון. מצעד הגאווה בתל-אביב ממומן מזה שנים בחלקו על ידי העירייה. את התקציב המגיע למצעד הגאווה בירושלים, לפי חוק, שבית המשפט כבר פסק שהעירייה חייבת לשלם לא קיבלנו כבר כמה שנים. מצעד בעיר שמאפשרת לך להיות חופשי הוא סיבה למסיבה ולחגיגה כפי שנעשה במצעד התל-אביבי. מצעד שנעשה בירושלים אינו כזה מעצם היות העיר לא מקבלת וצנועה בהרבה מתל-אביב. לעיר יש צביון מיוחד, הקהילה הירושלמית גם היא מיוחדת ושונה מאחותה התל-אביבית, ועל כן לא תמצאו משאיות ומערכות הגברה אימתניות במרכז המצעד. מה שיש זה אנשים המפגינים על זכויותיהם, על היותם חלק מן העיר הזאת, שווים בין שווים. יש למצעד הירושלמי תופעת לוואי חשובה, לי אישית: הוא גם כר נוח מאוד להיכרויות יותר מעמיקות ממה שמתאפשר בדרך כלל. הפוטנציאלית מחזיקה שלט ביד, וכל מה שנותר לי לעשות זה להתחיל לדבר איתה עליו. טוב, זה קצת פחות חשוב לי כמו זכויות אדם וחופש, אבל זה בהחלט בונוס נחמד גם עשיתי למען הקהילה שלי ולמעני משהו, וגם חזרתי הביתה עם מספר טלפון של מישהי שווה. אכן, גאווה ירושלמית במיטבה.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...