עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

יציאה מהארון: 22 שנה אחרי

דני ריטר, מרצה בטכניון, מביא את סיפורו האישי עשרים ושתיים שנים לאחר יציאתו מהארון וכותב על אהבה, עבודה וילדים

תקופת היציאה שלי מהארון ארכה כשנה. תחילתה בפגישה עם קלאוס מהמבורג בתור לאוטובוס מאילת לסיני. הוא הציע לי וופלים, וכאשר הגענו לנואיבה, התיישבנו בחוף הים זה ליד זה, ולאט לאט נגעו אצבעותינו מתחת לחול.

באמצעה של תקופת היציאה מהארון גיליתי יחד עם דניאל את דיסקוטק ההומואים בנתניה ואת זוג הנערים החמודים משם. בסופה של שנת היציאה מהארון גילחתי את הזקן בן השנה, ופרסמתי מודעה בעיתון חיפאי, בזו הלשון: "סטודנט בן 24 מחפש חבר". באותו יום שישי בו התפרסמה המודעה הכרתי את חן במסיבת ההומואים הראשונה בה הייתי, ועד היום חן הוא בן זוגי.

מאז עברו עשרים ואחת שנים בהן חייתי מחוץ לארון כלפי המשפחה, החברים, ובעבודה. האם אוכל לכתוב משהו מעניין על החיים שלי בתקופה זו? האם יש לי מסקנות? בחרתי להתייחס לשאלה האם אני סבור שהיה לי טוב יותר לו הייתי סטרייט. אני יודע כי זו שאלה מיותרת ואולי גם מכעיסה, אך למרות זאת היא קיימת במחשבתי, ועל כן אני מקווה כי יהיה בה עניין. עצם הצבת השאלה מצביע על קושי בחיים הקושי הנובע מהפחד שהומואים לא ממש מאושרים. על מקורו של פחד זה אכתוב בהמשך.

בשני התחומים המרכזיים והחשובים בחיים, אהבה ועבודה, לא נראה לי שמשהו היה אחרת לו הייתי סטרייט. ההנאות והבעיות בחיי הנישואים שלי דומים להפליא למה שאני רואה אצל חברים ומשפחה סטרייטים. אז הנה מסקנה ראשונה: קשר זוגי טוב איננו תלוי בשאלה אם אני הומו או סטרייט, אך בטוח כי בתור הומו קשר זוגי אפשרי רק עם גבר.

גם חיי העבודה שלי התפתחו במסלולם הרגיל. בחירת המקצוע, והקידום בעבודה לא הושפעו באופן מכריע או בולט מאורח חיי ההומוסקסואלי. פעם אחת בלבד אירע שינוי מכריע בקריירה שלי לאחר שהעיפו אותי ממסלול הדוקטורט בגלל חוסר סיווג בטחוני. היום זה כבר לא היה קורה. עברתי תקופה קשה ביותר של מספר חודשים, ובסופה חזרתי לדוקטורט במסלול קצת שונה. בדיעבד, המסלול החדש היה טוב בהרבה. יתרון קל שיש לי לעומת דני הסטרייט הדמיוני, הוא החופש היחסי לעשות שינויים. אבל עד עכשיו לא ניצלתי זאת, בהולכי במסלול המקצועי השמרני להחריד.

חיי כן מושפעים מכך שאני הומו בשני תחומים חשובים אחרים: התחום הראשון הוא ההתמודדות הבלתי פוסקת עם שונות חברתית, ועם היחס החברתי הקשה להומוסקסואליות. בכל פעם אני מופתע מחדש כיצד היצור המעורפל הנקרא "החברה" משפיע באופן העמוק ביותר על חיי הנפש שלי. הייתי רוצה להאמין, כי השפעתם של אנשים מרוחקים המהווים את "החברה" אינה כה רבה; להאמין כי לאחר תהליך היציאה מהארון כבר לא יהיה לי איכפת יותר מה חושבים עלי. להאמין שאם סביבתי הקרובה אוהדת, ואני נתקל ביחס עוין ישיר רק לעיתים רחוקות ביותר, לא יורגש יותר הענן הנקרא "חברה". אבל אין הדבר כך כלל וכלל. ההוכחה הבולטת ביותר לעוצמת השפעתו של הענן החברתי על חיי הנפש שלי היא רוממות הרוח והשמחה שאוחזות בי לאחר צפייה בסרט טוב על הומואים. סרט שאומר לי, אתה בסדר, אתה טוב, מה שאתה עושה זה בסדר, ואפילו מיוחד ויפה. לאחר מספר סרטים מסוג זה שראיתי, הייתי חזק ומאושר מספר ימים עד שענן החברה העקשן והדביק עטף אותי שוב.

בקבוצות שיח שונות של הומואים בהן השתתפתי במשך השנים התלוננו המשתתפים כי נושא היציאה מהארון כבר נדוש ומשעמם; שהם כבר עברו את השלב הזה, ועכשיו רוצים לדבר על נושאים אחרים. מעולם לא הייתי שותף להרגשה זו. תהליך היציאה מהארון, וההתמודדות עם ההומופוביה המופנמת יעסיקו אותי כל חיי, לצערי.

"אין לי ילדים" הוא הנושא השני שמעסיק אותי רבות. בניגוד לנושא הראשון בו הבעיה ברורה מאד, וברורות גם דרכי ההתמודדות, נושא הילדים ברור הרבה פחות. האם יש דרך שבה אוכל שיהיו לי ילדים? למה אני בכלל רוצה ילדים? האם באמת הייתי מאושר יותר לו היו לי ילדים? כאן אאלץ לאכזב את הקוראים, ולומר כי איני יודע.

לפעמים אני חושב כי לו היו לי ילדים, הרי שהיו החיים מלאי משמעות. הייתי דואג לכל צרכיהם, סועד עמם ארוחת ערב, רואה טלוויזיה כאשר הם משחקים או לומדים בחדרם. הבית היה מלא, ולא רק חן ואני היינו בבית. חן מעולם לא היה שותף לפנטזיה על הילדים, וברור היה לו מאז ומתמיד שהוא לא רוצה ולא זקוק לילדים. כאשר העליתי הצעות מעשיות שנראו לו רציניות, דאג להביע את התנגדותו הנחרצת. הוא עודד אותי לבלות הרבה עם האחיינים שלי שאכן מספקים במידה רבה את הצורך שלי בילדים בסביבתי הקרובה. בשתי הזדמנויות כאשר תכננתי להוליד ילד יחד עם נשים ראה חן אסון לנגד עיניו. ההתחייבות לכל החיים, והקשר הנוסף שלי עם האם יהיו הרסניים, הוא חשב וגם אמר.

ניסיון שעשיתי לאחרונה לא הצליח. פניתי לאגודת אחים בוגרים בחיפה היוצרת קשרים בין בנים חסרי אב, ומתנדבים הפוגשים אותם כפעם בשבוע. התפלאתי לשמוע שאני ההומו הראשון שפונה אליהם. העובדת הסוציאלית, מירי, הייתה נחמדה ושתפה פעולה. מאד התרגשתי בפגישה. מסדרים לי ילד. סוף סוף אוכל לתמוך ולעזור לילד שזקוק לי באמת, שזקוק לדמות אב. עבור האחיינים שלי אני תוספת נעימה לחייהם, אבל הם היו מסתדרים יפה מאד גם בלעדי. אהיה אב נהדר, כל הילדים תמיד כל כך אוהבים להיות איתי. יש לי כל כך הרבה אהבה, שמחה, ותשומת לב לתת לילד. כשאני עם ילדים אני מרגיש שמותר להם הכול, הם תמיד בסדר.

עוברים שבועות, ואין תשובה ממירי. אני מתקשר אליה, והיא אומרת שלפליאתה לא הצליחה למצוא עבורי ילד, למרות שחסרים מתנדבים. האמהות אפילו לא רצו לפגוש אותי. לא מרשים אותם שאני פרופסור בטכניון, שמירי ודאי אומרת שאני מאד מתאים. חזרנו לימי הביניים. עכשיו, כשנתיים לאחר התוכניות האחרונות להולדת ילד, אני חושב שחן צדק כרגיל. אם הייתי ממשיך בתכניות להולדת ילד, יש להניח שההסתבכות הייתה גדולה, במיוחד הקשר עם האם. כרגע אני גם חושב שלו היו לי ילדים לא הייתי מרגיש אחרת כלפי החיים.

עוד סיפור קצר אחד. "כשאני חושב על כך שאחותי הגדולה כבר בת חמישים, אני נבהל", אמרתי לחן. הוא השיב שזה צריך להזכיר לי שחייבים לנצל כל רגע, כי אחרת יגמרו לנו החיים מבלי שנרגיש. למשל, הוסיף מיד, צריך לנסוע הרבה לחו"ל. חלק ממשמעות החיים עבור חן מצויה בנסיעות. בחוץ לארץ הוא זר ויש לו יותר חופש מהחברה ומחוקיה - אז הוא יכול לנשום. אבל עבורי אין הדבר כך. בכל מקום אליו אני נוסע אני מוצא רק את עצמי שוב, ללא שינויים ניכרים ממה שאני מכיר כאן. אבל, עכשיו אני מתכנן טיול של חודש לנפאל. פתאום טיול של חודש לנפאל נראה לי די קרוב למשמעות החיים. אולי אחר כך גם טיול של שנה. כרגיל, חן תמיד צודק. טיול רגלי של חודש, בלי לראות ולשמוע מכוניות, לישון בשק שינה, זהו החלום שלי. אבל חן שונא ללכת ברגל, במיוחד בעליות וגם שונא לישון בשק שינה. הוא יבוא לבקר אותי בנפאל.

הבטחתי לכתוב על הפחד שהומואים לא יהיו אף פעם ממש מאושרים. אמא שלי כנראה היתה חושבת כך, כי עבורה הילדים היוו את משמעות החיים. החברה מסביב תחשוב כך, כי עבורה המשפחה עם הילדים היא הדבר המשמעותי והחשוב בחיים. כך באופן רשמי. אבל אם מדברים עם מישהו באמת, אז רואים שמה שחשוב לו באמת, זה מה שחשוב לי באמת, ואת זה יש לי.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...