עוד בתרבות ובידור
 >  > 

משהו טוב על הבימה

"ג'ורונה", מופע מחול על נשיות עם דמות של דראג בתפקיד הראשי, היא יצירה שלימה והרמונית. אי אפשר להירדם במהלכה - המוזיקה מקפיצה, הריקוד אינטנסיבי והמופע כולו פשוט מעניין. אמיר דובינסקי היה, ראה והתלהב

כשהתקשר אליי חבר והציע לי לבוא איתו למופע מחול, כמעט התפלצתי. "עם כל הכבוד לקוויריות שלי, אתה לא תהפוך אותי לפאג", החלטתי לעצבן אותו בחזרה. מדובר באדם שהוא מהסוג הזה של חברי אגודה וכל ארגוני הדגלים והסמלים, וכל יציאה הומופובית שלי מקפיצה אותו לגבהים מטורפים.

אותו חבר גרר אותי לאסיפה השנתית של האגודה. אחרי מה שראיתי שם, החלטתי שקצת תרבות לא תזיק, ומצאתי את עצמי נגרר למרכז סוזן דלל בתל אביב, ששעריו לא ראו אותי מאז בית הספר היסודי בערך (לא כולל סטוקינג אחרי אלילנו, עידו תדמור).

בזכות אותו חבר, ועל כך מגיעה לו התודה, חוויתי שעה של עונג באמת אחר ומיוחד.

אני לא איזה מבקר מחול מדופלם. אני לא אכתוב על הפוינט שלא היה, על הז'טה המדהים של הרקדנים ועל התנועות הארוכות של הרקדנית הג'ינג'ית. אני כן אכתוב כמה מילות הנאה של אדם שלא מבין במחול מאומה, אבל בהחלט הבין על מה המהומה ב"ג'ורונה", ורץ לספר את זה לחבר'ה (קרי: אתם).

סיוון גוטהולץ וקרן כרמון עלו לבימה עם תחילת המופע ורקדו את "רוסיננטה", יצירה מאת ניב שיינפלד. רוסיננטה זה שמו של הסוס של דון קישוט, והיצירה הזו נוצרה בהשראת מופע הסולו "דון קישוט", שעלה בפסטיבל ישראל בשנת 1999.

אני חייב לומר שבריקוד הזה השתעממתי מעט. המוזיקה הייתה מוזרה, בלשון המעטה, ולא ידעתי אם הרמקולים חורקים או שמא מדובר במשהו אלקטרו-פרינג'י-ביזארי. לקח לי קצת זמן להתרגל. בצאתנו מהמופע, מישהו מהקהל סח לחברו מיטאפורה טובה בקשר לריקוד הזה: "אתה מכיר את תשבצי ההיגיון האלה, שאתה לא תמיד יודע מה הפתרון שלהם? לפעמים אתה אפילו לא יודע איך לפתור ומהו סוג החידה. ככה הרגשתי - מנותק, נבוך ולא היה ברור לי מה אמור הייתי לעשות עם זה". גם אני הרגשתי ככה.

המסך נסגר, האור החשיך והקטע השני, "ג'ורונה" מאת ניב שיינפלד ואורן לאור (שגם מככב בקטע), החל.

תוכניית המופע ידעה לספר ש"אגדות העם המכסיקניות מספרות על רוח רפאים של האישה הפוסעת לאורך גדות הנהר וקוראת ביבבות לילדיה. בכייה התמידי העניק לה את הכינוי 'האישה הבוכה', ובספרדית - 'La Liorona'". אל אלוהים, חשבתי לעצמי אחרי שקראתי, האם אבכה אחרי הערב הזה?

"ג'ורונה" היא יצירה ש..., ככתוב בתוכנייה, "נועדה לחמישה רקדנים ושחקן". היא מורכבת משבעה חלקים. בכל חלק היה ריקוד. ברוב החלקים השתתף שחקן (לאור), ששיחק כדראגיסט.

שחקן מצוין, מוזיקה מיוחדת

אין ספק שלאור היה מוצלח מאוד. ככלל, הוא, בעיניי, שחקן מצוין. האיפור הלא מוגזם אך תקיף והשמלות המעוצבות שעטה עליו (שניכר שהושקעה בהן עבודה מאומצת) היו פשוט במקום. לאור עושה את תפקידו מאופר באיפור דראג מסורתי, שנראה רזה ונשי, אולם, בד בבד, מדגיש את גבריותו. יש בו, בו זמנית, אמירות של גברים נשיים, נשיות גברית, גבר בלבוש אישה, מלכת דראג, פמיניזם, שבריריות ועוצמה.

באחד הקטעים, רקדנית מרימה תינוקת ומוסרת אותה לאישה אחרת, וזו מוסרת לבאה בתור. כשמגיע תורה למסור את התינוקת לדראגיסטית, היא לא עושה כן, בבחינת אומרת ש"האישה המוזרה" אינה ראויה. הקטע הזה גרם לי למשוך באפי, ולסבתא החביבה שישבה לידי להגיש לי, באינסטינקטיביות, ממחטה. קטע בולט אחר היה ריקוד לטיני של רקדן ורקדנית. אם חשבתי שאצטרך להתבאס על הריקוד המזעזע שיש לעתים ב"נולד לרקוד", הרי שאחרי הקטע הזה, א-לה-סטאפ-אפ, ידעתי שראיתי את רומא ואפשר למות בשקט.

בקטע נוסף מחקה רקדנית צעירה את מחוות הגוף של הדראגיסט ולומדת ממנו את המאניירות הנשיות המוגזמות, את הבעות השמחה והפליאה ואת נפלאות הזזת האגן. גבר בבגדי אישה, דראגיסט שאינו מקובל על המיינסטרים, "חונך" את הדור הנשי - הביולוגי הבא. לדידי, הקטע הזה מצחיק מאוד, מעשיר מאוד ומעורר גאווה.

בנוסף, יש משהו מאוד סקסי ברקדן שלבוש בחולצה קצרה שמתרוממת וחושפת טבור, שרירי בטן ומותן נמוכה רק בעת ביצוע תנועות מסוימות. השימוש בגוף, כל רקדן לעצמו, כל רקדנית לעצמה וגם בשילובים ביניהם, היה מדהים. לראות אנשים מפעילים את גופם ככה, באלמנטים ובתנוחות שנראו פשוט בלתי אפשריים, ועוד לאורך זמן, היה מעורר קנאה וציפייה בו זמנית.


עקב תקלה טכנית לא ניתן להציג את המשך הכתבה. 

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...