עוד בתרבות ובידור
 >  > 

התיאטרון הישראלי: מאז ועד היום (א')

דן לחמן מביא סקירה מיוחדת במינה על תולדות התיאטרון הישראלי ומספר איך התפתח התיאטרון מאז ועד היום. וגם קצת על היחסים בין התיאטרון הממוסד לבין הומוסקסואליות ועיסוק בה במרחב התיאטרוני.

מאמר זה פורסם במקור בתאריך 26/10/2001. אנו מביאים אותו לקוראי מגזין GoGay בגרסה מעודכנת וערוכה. לקריאת החלק השני של המאמר, לחצו כאן.

מרוסיה ל"הדיבוק"

התיאטרון הישראלי נולד למעשה במוסקבה. תוך כדי המהפכה הבולשביקית ברוסיה מתחברים שני אנשים, צמח וגנסין. שני בעלי חזון מתאחדים בכדי להקים תיאטרון שיציג בשפה העברית ברוסיה. הצטרפו אליהם כמה אנשים בעלי עניין, בהם גננת בשם חנה רובינא, והתחילו לעבוד. בתחילה על ערב מערכונים, אחר כך הם הצליחו להגיע אל וכטנגוב, אחד משני גאוני התיאטרון הרוסי, ובמשך שנה עבדו על המחזה "הדיבוק". הימים ימי רעב, ברוסיה שולטת ממשלה קומוניסטית חדשה. אנחנו יודעים איך התנהגו שם בהמשך למיעוטים, אך בתחילת הדרך הבינו את צורכי המיעוט ולמרות הקשיים תמכו למרבה הפלא בתיאטרון המדבר שפה זרה וכמעט נשכחת, תיאטרון שלא ברור אם יש לו קהל בכלל.

"הדיבוק" ראה אור על הבמה וזכה להצלחה אדירה. שם נולדים למעשה כמה מהאנשים שישפיעו רבות על חיי התרבות בארץ בשנים שיבואו: רובינא, מסקין, ברטונוב וכאלה ששמם נשכח עם הזמן. הם ממשיכים עם עוד שני מחזות יהודיים גדולים, "הגולם" ו"היהודי הנצחי", שזוכים גם הן להצלחה אדירה ולמעשה היו אבני היסוד של התיאטרון. ומה שנשכח עם הזמן, פרט קטן שולי, את חנן החתן המת ב"הדיבוק" שיחקה בתחילת הדרך אישה משום מה.

בחירת המחזות מצביעה על כיוון המחשבה, חיי היהודים והמיסטיקה היהודית. מלחמת הרוח בחומר. כשהרבנים הם הרוחניות, "הדיבוק" ו"הגולם" הם הכוחות מהעולם האחר. העובדה ש"הבימה" עלתה לארץ ישראל היא מקרית לחלוטין. העלייה לא נעשתה בגלל ציונות. אחרי הביקורות הנפלאות ברוסיה התחיל להתגלגל שם התיאטרון בעולם, והם הוזמנו לסיבוב הופעות באמריקה. וכאן התפתח ויכוח אידיאולוגי בין שני המייסדים לבין מנהלי התיאטרון: האחד רצה להישאר באמריקה ואילו האחר - לחזור לרוסיה. הם התפלגו, אך אז כבר ידעו שלחזור לרוסיה עם חצי מהאנשים שיצאו, יוביל אותם לצרות צרורות. הפלג הפורש החליט לעלות לפלשתינה, על אף שזה לא היה עבורם המעשה הטבעי ביותר ונבע מחוסר ברירה כדי שלא יהיו שני תיאטרונים דוברי עברית בניו יורק. בשנת 1928 הגיעה "הבימה", אז עדיין "התאטרון המוסקבאי הבימה", לארץ.

הם הביאו עמם את שלוש ההצגות המוכנות שלהם ועוררו התרגשות גדולה. בארץ קיבלו אותם בקול ששון ותרועה על ידי המנהיגות הציונית ועל ידי הקהל שלא ראה תיאטרון עשיר כל כך ברמה בין לאומית, אם כי היו כאן כל מני התארגנויות של אנשים שהעלו מחזות פה ושם לפני ש"הבימה" הגיעה. לקח להם זמן להתרגל למקום. לא בקלות הסכים הקולקטיב לוותר על הכינוי "התיאטרון המוסקבאי". ביאליק, שתרגם ועיבד את "הדיבוק", התערב והשם הושמט.

לקח זמן וויכוחים אך בסופו של דבר אנשי "הבימה" נדבקו בחיידק הציוני והפכו להיות נושאי דגל התרבות ואחד הסמלים להתחדשות השפה והעם. הם שינו קצת את הקו והעלו בבכורה ראשונה את המחזה "האוצר" של שלום עליכם. הקולקטיב החליט להרחיב את הרפרטואר והעלה לראשונה מחזה של סומרסט מוהאם, "הלהבה הקדושה", כשבתפקיד הראשי מלוהקת רובינא בתפקיד זונה. וכאן נולדת אחת מאגדות התאטרון:

אוסישקין עולה אל מאחורי הקלעים ומזדעק באוזני רובינא שלא יתכן שזאת ששיחקה את הכלה ב"הדיבוק" ואת אם המשיח ב"יהודי הנצחי" תשחק זונות. "הרי את האם וכלת העם היהודי!", נזדעק. והיא האמינה. מרגע זה, רובינא - שלא הייתה אישה חכמה במיוחד - קיבלה על עצמה את התואר: היא תשחק נשים הרואיות, בעיקר דמויות תנ"כיות. הרפרטואר נקבע בהתאם לכך. התקבלה החלטה להציג מחזות תנ"כיים, אך מפעם לפעם לקפוץ הצידה לתיאטרון הכללי והקלאסי. וכך התנהל לו התיאטרון בארץ. כסף לא היה להם. חלקם עבדו בעבודות נוספות.

יאמר לזכותם שהיו אנשים צנועים: רובינא ומסקין היו נוסעים באוטובוס לתיאטרון. איש לא חשב לקחת מונית על חשבון העבודה. "המלכה נסעה באוטובוס", כמו שם הספר שנתנה כרמית גיא לביוגרפיה שכתבה על רובינא לפני שנים מספר. בכל עת של משבר כספי, חזר התיאטרון להציג את שני המחזות המובילים שלו: "הדיבוק" ו"הגולם", כשרובינא המשיכה לשחק את הכלה הצעירה מתחילת הדרך בשנת 1917 ועד לאמצע שנות הששים, כשנחגג יובל החמישים ל"הבימה". עליה סופרה הבדיחה על המומיה התעוררת לחיים ושואלת: "קליאופטרה עוד חיה? ורובינא עוד משחקת בדיבוק?".

התיאטרון פורח בארצישראל, וקצת על הקשר בין הומוסקסואליות ותיאטרון עברי

בינתיים הגיע לארץ משה הלוי, שהיה סוציאליסט, והקים תיאטרון חדש: "האוהל" - תיאטרון הפועלים העבריים. גם בו היתה נציגות בלעדית לבעלי המבטא הרוסי הכבד. משה הלוי היה מקורב לתיאטרון "הבימה" במוסקבה. מקורב עד כדי כך שהתחתן עם חנה רובינא. כשהיא עלתה ארצה, לא טרחה רובינא להתגרש ממנו, אלא שעובדה זאת נשתכחה עם השנים, גם כשהוא הגיע בעקבותיה. בארץ התחתן הלוי עם לאה דגנית, כוכבת התיאטרון החדש שלו, ולמעשה היה ביגמיסט. למרבה הפלא, עם השנים דגנית ורובינא התיידדו, ובשנות הששים, כשמשה הלוי נפטר, הגיעו שתי האלמנות שלובות זרוע ללוויה.

גם "האוהל" הסתמך הרבה על מחזות יהודיים אך לא הצליח להעפיל לרמה גבוהה, אם כי פה ושם העלה כמה ניצוצות ("המכשפה", "יושע עגל"). הוא נתפס כחיקוי עני יותר של "הבימה". "הבימה" סירבה לקבל שחקנים חדשים וחבריה, שהחלו להתבגר, המשיכו לשחק את כל תפקידי הצעירים. הדבר הביא להקמת התיאטרון הקאמרי בימים שלפני מלחמת העצמאות, על ידי חנה מרון, יוסי ידין, בתיה לנצט ועוד כמה שחקנים בראשותו של במאי נפלא, יוסף מילוא המנוח.

הם הקימו תיאטרון שדיבר עברית חסרת מבטא, שכל מלה בו היתה מובנת (דבר שלא תמיד היה ב"הבימה") והתרכזו ברפרטואר מודרני בין לאומי. התיאטרון הוליד כוכבים של ממש, כאשר חנה מרון, אורנה פורת ובתיה לנצט הפכו להיות אהובות הקהל; לא נערצות כרובינא, שהפכה להיות סמל התקומה, אלא כשחקניות, נשים בשר ודם, כשסביבן נתאספו גברים צעירים שעזבו להקות קטנות או תיאטראות סאטיריים נוסח "המטאטא" ו"לי לה לו" (שאמנם התקיימו כבר בארץ אך לא היו תיאטרון אמיתי ולכן לא אתייחס אליהם כאן. אך אי אפשר להתעלם מהכישרונות שהתגלו שם ועברו אחר כך לתיאטרון הלגיטימי).

מלחמת העצמאות גרמה למהפכה חדשה בתיאטרון: מחזאים צעירים החלו לכתוב והתגלו על ידי כל התיאטראות. "הבימה" העלתה את "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון, כאשר רובינא שחקה לראשונה אישה מהישוב, קיבוצניקית. הדבר מקרב אותה קצת יותר לפני האדמה. השינוי מאלץ למעשה את "הבימה" לקבל לשורותיו שחקנים צעירים חדשים: יוסי בנאי, שלמה בר שביט, מישה אשרוב, עדה טל, שמוליק סגל ועוד כמה, חלקם כבר לא בין החיים. וכך, אחרי שלושים שנה, שנתה "הבימה" את פניה במקצת.

הקאמרי העלה, בין השאר, את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר. לא מחזות גדולים אך חשובים מבחינה היסטורית. התיאטרון השקיע בהן את כל יכולתו וההצגות היו למבריקות. הם זכו להצלחה אדירה בקהל. למעשה, היה מדובר בהולדתו-מחדש של התיאטרון הישראלי עם היוצרים המקומיים הראשונים ויצירת הסטריאוטיפים הראשונים של הצברים, דבר חשוב בתפיסת עצמנו הקיומית בשנים ההן. היום אנחנו נוטים לשכוח את העובדה הזאת, עובדת חשיבות התיאטרון בחיי העם.

התיאטרון הפך להיות בעל חשיבות ראשונה במעלה בחיי התרבות בארץ ואין כמעט אדם שלא קנה כרטיס לתיאטרון. ההצגות נעשו ניידות והגיעו לכל רחבי הארץ. הן הוצגו באולמות קטנים בבתי קולנוע בעיירות פיתוח, בלי תאורה כמעט ותפאורה מצומצמת. היום, שום תיאטרון לא היה מעלה על דעתו להציג בגדרה, נניח. ראיתי שם בנעורי המוקדמים את "המלך ליר" פעמיים: ערב אחד עם פינקל ולמחרת עם מסקין. החוויה הייתה גדולה וזיכרונה ליווני זמן רב.

התיאטרון העלה גם כמה מבקרים חשובים. בעיתון "הארץ" התחיל ד"ר גמזו לכתוב ביקורות, ביומון "דבר" - לאה גולדברג. היא נשאלה אחרי שנים למה הפסיקה לכתוב ביקורות, וענתה שהיא לא רצתה להרוס את התעאטרון. "בכל פעם שאני כותבת ביקורת רעה על איזה שחקן ב'הבימה', וטוענת שהוא חסר כישרון, הקולקטיב מחליט לנחם אותו בתפקיד גדול יותר, ואני לא יכולה להרשות לעצמי להעלות לראש התיאטרון שחקנים רדודים", טענה גולדברג. ד"ר גמזו הופך לאורים ותומים של חיי התיאטרון; ביקורת טובה שלו תוסיף עוד כמה עשרות הצגות של אותו מחזה, ואילו קטילה תוריד את המחזה מהבמה. הוא היה מבקר חריף ובשנות השישים הפך שמו להיות מטבע לשון: "לגמוז הצגה" פירושו ביקורת רעה על הצגה שנדונה לכיליון.

ואגב ביקורות, אנקדוטה מעניינת: באחד בסיורים של "הבימה" היא מגיעה ללונדון עם שני המחזות הנצחיים שלה, "הדיבוק" ו"הגולם". המבקר החשוב ביותר של אותם ימים כתב: "אם אתם רוצים לראות את השחקן הגדול ביותר בעולם היום לכו לראות את 'הגולם'; לא אליבייה ולא גילגוד מגיעים לקרסוליו של מסקין".

עד תחילת שנות הששים התיאטרון המשיך התנהל בדרכו. לרגע קם תיאטרון חדש בשם "זירה", בהנהלתו של מיכאל אלמז, שחשיבותו היתה בכך שהיה לראשון שהביא לארץ את התיאטרון המודרני לחלוטין כמו תיאטרון האבסורד, והוא הראשון המציג כאן את "מחכים למראל" - כך הוא תירגם את "מחכים לגודו". אולם זה היה מוקדם מדי לארץ ותיאטרון "זירה" נסגר מפאת חוסר קהל.

לימים יקימו פנינה גרי ושמואל עצמון את תיאטרון "זווית", שהעלה לראשונה את "בדלתיים סגורות" של סארטר, שם נתגלתה לראשונה שחקנית גדולה חדשה: זהרירה חריפאי שמה. היא שיחקה את הלסבית וימשיך גם הוא מיטב הדרמה המודרנית.

יאמר כאן לצורך העניין שזאת הפעם הראשונה בארץ שדמות של לסבית או הומו עלו בתיאטרון; עד אז, שום שחקנית בתיאטרון המוכר לא הייתה מוכנה לקחת על עצמה תפקיד כזה שמה יחשבו שהיא לסבית. רובינא יצרה את הקשר האישי שבין הדמויות שעל הבמה לחיי היום יום וקשה היה להשתחרר מזה. אחד מתפקידיה הראשונים של חנה מרון היה במחזה "נערת הפקר" וכמובן השם דבק בה לאורך זמן. אז לא רק שלא שיחקו הומואים ולסביות אלה גם שלא קיבלו כאלה לתיאטרון. שום שחקן שנחשד שהוא בעל נטיות "כאלה" לא התקבל באותם ימים לתיאטרון הרפרטוארי.

יתירה מכך: מחזות שנראו להנהלת התיאטרון "מלוכלכים" - לא הועלו בארץ. "הקאמרי" העלה אמנם את "ביבר הזכוכית" של טנסי ויליאמס עם חנה מרון כלורה הצולעת והרגישה בתפקיד בלתי נשכח שלה, אך סרב להעלות כל מחזה אחר שלו. סירבו להעלות גם את אלו שלא עסקו ב"פרברטים", כפי שכינה אותם מנהל התיאטרון דאז שמואל וינברג הסוציאליסט, רק מפני שגם המחבר הוא פרברטי ולא סוציאליסטי. לקח שנים עד שהבימה העלתה את "השושנה המקועקעת" אך שם לא היה שום טיפוס "סוטה".

עם השנים עלו כמה שחקנים הומוסקסואלים על הבמה, אך מפאת החרדה נשארו עמוק בארון; נעשה עמם חסד ונשאירם שם. היחידה שיצאה מהארון היא רבקה נוימן, אך המקרה שלה נראה כאילו מצדיק את החרדה של האחרים. קשה להגיד שקיבלה תפקידים המצדיקים את כישרונה הגדול מאז.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...