עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לנגב את הדמעות

הסרט "בובות נייר" יעיל יותר מאלף כדורי פרוזק ושנים על ספת הפסיכולוג, כי הוא נותן כזה אגרוף בפנים ומעיר אותנו, כמו מקלחת מים קפואים, ומציג פרספקטיבה אחרת ומלאת שמחה על החיים בתחתית. מאיר עופר חזר הביתה דומע

"בובות נייר", שעולה לאקרנים ביום חמישי הקרוב, הוא סרט שאי אפשר שלא לבכות בו, או לפחות להתרגש. משמעותו המקורית של שם הסרט היא שמה של להקת הדראג קווינס שאת קורותיה הוא מגולל, אבל בשבילי יש לו משמעות נוספת - נייר, הרבה נייר, כדי לנגב את הדמעות הזולגות במהלך הצפייה. הסרט, שעובד לפי מיני סדרה בת שישה פרקים, מצליח לדחוס לתוכו משמעויות חדשות, ורגעים של עצב מהולים בשמחה גדולה - שמחת החיים.

תומר היימן, הבימאי והתסריטאי, תמיד לוקח אותנו בסרטיו אל החשוך, הנסתר, השונה והזר בחברה הישראלית. ב"בובות נייר" הוא לוקח אותנו, יחד עם קלאודיה (קאלה) לוין, להיכרות עם עולמם של חברי להקת דראג קווינס פיליפיניות במקום הנמוך ביותר בתל-אביב. בשעות היום, חברי הלהקה מנקים ודואגים לצרכיהם של סבינו וסבתותינו הזקנים והתשושים, ובשעות הלילה הם, או שמא הן, מופיעים כמלכות דראג. החברות והידידות העזה בין חברי הלהקה לאורך השנים הופכות אותם כחלופה ברת-קיימא למשפחה שנשארה הרחק מאחור, בפיליפינים. הסרט מטפל בנושאים רבים הנוגעים לחברה הישראלית: יחסי חילוניים ודתיים, ישראלים ופלסטינים, זקנים וצעירים, הטרוסקסואלים והומואים, הומואים וטרסג'נדרים, יחסי העבודה בעולם הגלובלי, ויש שם אפילו תזכורת לשואה. אחד הנושאים המרכזיים בהם נוגע הסרט הוא יחסי העובדים הזרים עם הישראלים הותיקים, הפעם דווקא מנקודת מבטם של העובדים. אחד מהמשתתפים מנסח את דעתו על ישראלים: "ישראלים ככה - כמה שנים אתה מטפל בו - אחר כך הוא זורק אותך". יש שם גם סטריאוטיפים של הפיליפינים על עצמם, ואחד מהם מסביר מה הופך דווקא אותם למטפלים סיעודיים: "הפיליפינים יכולים לעשות את זה כי יש בהם אהבה, הם מכבדים אנשים זקנים". אפשר לקחת את "בובות נייר", במסלול המהיר, ישר לתחרות האוסקר לסרטים דוקומנטריים, מה שאני מקווה שיקרה. אפשר גם לעשות ממנו קורס שלם בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ואולי דווקא בחוג לפסיכולוגיה, כי השיעור הטוב ביותר מהסרט הוא שאפשר לחיות, ליהנות ולהפיק המון מהחיים גם כשאתה נמצא בתחתית של התחתית של החברה. למרות כל הקשיים, ברוב הקטעים של הסרט נראים חברי הלהקה מחייכים. קשה לדעת איזה מן הקשיים הוא הכי קשה: האם זו העובדה שנולדו כל אחד כאישה בגוף של גבר? אולי העובדה כי נולדו במקום הלא נכון של העולם? אולי שהם כל כך רחוקים ממשפחותיהם? או אולי העובדה שמשטרת ההגירה עלולה לגרש אותם בכל רגע ורודפת אותם ללא הרף? ולמרות כל אלה, הם ממשיכים לחייך, ממשיכים ליצור, ממשיכים לכייף, פשוט ממשיכים. את "בובות נייר" חייבים לראות כל אותם אלה שחושבים שהגיעו לתחתית, או שהדיכאון מוציא אותם מדעתם. הסרט הזה חזק מאלף כדורי פרוזק ושנים על ספת הפסיכולוג, כי הוא נותן כזה אגרוף בפנים ומעיר אותנו, כמו מקלחת מים קפואים, לראות ולהבין מה באמת חשוב ואיך ניתן לשמוח ולשיר גם כשחיים עמוק בבוץ. אז במקום להוציא כסף לנגב חומוס, תוציאו את הכסף על כרטיס לסרט הזה ונגבו את הדמעות. רוצו לראות, רק אל תשכחו להביא אתכם הרבה נייר.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...