עוד בתרבות ובידור
 >  > 

המסיבה הראשונה שלי

בפעם הראשונה שהגעתי למסיבה של הומואים, הרגשתי כאילו מעבר לדלת מתחבא לו עולם חדש, שונה, והרבה יותר מרגש. ולרגע קט, הצלחתי אפילו להכנס אליו

אני לא כל כך טיפוס של מסיבות. הרעש והבלגאן לא ממש עושים לי את זה, וכשאני מנסה לרקוד אני מתעייף די מהר. ובכל זאת, בלי מסיבות בכלל הרי אי אפשראו לפחות אפשר היה, עד לפני כשנה, ואז החלטתי שהגיע הזמן לבדוק במה דברים אמורים.

אבל מכיוון שהמסיבה האחרונה שבה השתתפתי נערכה במקלט של שלומית, כשאני הייתי בבית ספר יסודי, לא יכלתי כעבור כ-10 שנים פשוט לקפוץ אל הדיסקוטק הראשון שאראה מולי, ועוד לבד. אז נאלצתי ללכת עם החברים הסטרייטים שלי - וזה אומר, שנאלצתי ללכת למסיבה של סטרייטים.

וכך מצאתי את עצמי בערב אחד לפני כשנה, באוטו אחד עם שני החברים הסטרייטים שלי, כשאנו בדרכנו אל מועדון ירושלמי פופלארי.

כבר בכניסה הייתי במתח - הרי אני לא מבין גדול במועדונים, כל הידע שלי מסתכם במעט שקראתי על הנושא באינטרנט, ואני יודע שבכניסה אמור להתרחש תהליך הסלקציה המבהיל. "מה אם לא יכניסו אותנו?", חשבתי לעצמי בהיסטריה כשעשינו דרכנו מהאוטו אל פתח המועדון. "או יותר גרוע - מה אם יכניסו אותם ולא יכניסו אותי? איזו פאדיחה"

אבל החששות שלי נתבדו. אותו ערב הייתה מסיבה של סטודנטים, ולכן כולם הוכנסו בקלות יחסית.

אחרי שנכנסנו, קידמה את פני שרשרת להיטים שלצביקה פיק. עמדתי בצד עם שני החברים שלי, שגם הם ביישנים לא קטנים, והסתכלנו על המפזזים (והמפזזותבכל זאת, סטרייטים) במרכז הרחבה. הנוכחות באותו לילה הייתה די מצומצמת משום מה, ולכן צורת הריקוד המשונה הייתה ממש מדכאת - בדיוק כמו שזכרתי ממסיבות המקלט של בית ספר יסודי, במרכז הרחבה התחלקו הסטרייטים פחות או יותר לשתי שורות שעמדו אחת מול השניה - בנים מול בנות.

אני התחלתי לעקם את פרצופי ולהשתעמם יותר ויותר מרגע לרגע. המוזיקה אומנם הייתה חזקה ורועשת, אבל די בנאלית ומשעממת. הסטרייטים חייכו כל הזמן בביישנות אל עבר הסטרייטיות, והשתדלו לא להתקרב יותר מדי. ואני, אני מתעצבן לי בצד, במיוחד בגלל שאני יודע שבמרחק של 10 דקות משם יש מסיבה של הומואים.

אבל איך זה יעזור לי? הרי אין סיכוי שהחברים הסטרייטים שלי יבואו איתי למסיבה של ההומואים, ואני לא יכול ללכת לבד. אני לא מכיר שם אף אחד.

אולם הקש ששבר את גב הגמל הגיע כעבור עוד כמה דקות - שמעתי צעקה מחרישת אוזניים, ולעברי רצה בחורה שהכירה אותי עוד מהצבא. "יווווו", היא צעקה, "הנה עכשיו סוף סוף אתה חייב לרקוד איתי אחרי כל הפעמים שנפנפת אותי בצבא!"

ניסיתי ככל יכולתי לסרב בנימוס. "לא, תשמעי"..."אחר כך"...."אני עייף"..."אני רעב"...
והיא ממש אחזה בידי בכוח, וניסתה למשוך אותי אל עבר הרחבה.

זהו. החלטתי שיש גבול אפילו לכוח הסבל שלי - לא הייתה לי שום כוונה לרקוד איתה ברחבה...מישהו עוד עלול לראות אותי ולחשוב שאני סטרייט. בהחלטה אמיצה של רגע, הודעתי לחברים שלי שאני הולך למסיבה של ההומואים, שיהנו, ושאחזור תוך שעה-שעתיים.

יצאתי אל אוויר הלילה המקפיא של ירושלים ועשיתי את דרכי אל עבר המועדון שבו התקיימה מסיבת ההומואים באותו לילה. הגעתי אל המיקום המשוער (כאמור, אני מבין מאוד קטן במועדונים), אבל במקום היו שני מועדונים צמודים ולא ידעתי באיזה מהם נמצאים ההומואים.

המשכתי קדימה אל עבר אחד מהם, ובתור בכניסה ראיתי את קובי מהתיכון, שהוא הומו בערך כמו שאני צנצנת. אז חזרתי אל המועדון בתחילת הכביש, והתקרבתי בחשש אל השומר בכניסה.

"זאת מסיבה של גייז", הוא התריס כלפי.
נעלבתי. האם הוא מנסה לרמוז שאני נראה לו סטרייט?
"כן", עניתי בניסיון להפגין אדישות קולית.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?", הוא שאל שוב.
"כן!"
"אז בסדר", הוא ענה ושב להתעלם ממני.

חלפתי על פניו, שילמתי 50 שקל בפעם השניה באותו ערב, ונכנסתי אל מסיבת ההומואים.

ובפנים, הייתי בהלם. הרגשתי שנכנסתי לעולם אחר.
אורות מהבהבים, מוזיקה רועשת. אנשים. הרבה אנשים. וכולם רוקדים, וקופצים, ונוגעים אחד בשני, ומסתכלים אחד על השני, וזזים, ומזיעים, וצועקים ביחד עם המוזיקה, ושמחים.

במשך כמעט דקה פשוט עמדתי במקום ולא יכלתי לזוז. לא יכלתי להסיט את המבט ממרכז החדר, המקום שבו התרכזו רוב האנשים. אני חושב שעד לאותו רגע, אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה הומואים באותו מקום באותו זמן (זה היה לפני הפעם הראשונה שהייתי במצעד הגאווה), והם כולם הומואים לגמרי, זאת אומרת - רוקדים אחד עם השני.

הבחנתי במישהו ממש חמוד בתוך קבוצת האנשים, וניסיתי לראות עם מי הוא רוקד. כשראיתי שמולו עומדת מישהי עם שיער ארוך, ממש נפלו פני. הנה, שוב, אני רואה מישהו חמוד ובסוף מגלה שהוא בכלל מבלה עם בחורות, כמה צפוי, כמה לא מפתיע.
אבל אז הבחורה עם השיער הארוך הסתובבה, וגיליתי שזה בסך הכל בחור עם שיער ארוך, ואז הוא התחיל לנשק את החמוד בצורה שלא ראיתי קודם מחוץ לחדרים סגורים.

חייכתי חיוך רחב וניגשתי אל אחד הכיסאות הצמודים לקיר. חיפשתי מקום שבו אוכל לשבת ולהשקיף על המתרחש בלי למשוך יותר מדי תשומת לב, שחס וחלילה לא יגש אלי פתאום מישהו שאני לא מכיר וירצה לדבר איתי, או, רחמנא ליצלן, לרקוד איתי.

התיישבתי בנקודה חשוכה במיוחד, והמשכתי לנעוץ מבטים בכל הרוקדים. מדי פעם התקליטן היה אומר משהו וכולם היו צועקים לו בחזרה בהיסטריה. באחד הקטעים החזקים במיוחד של השיר שהושמע באותו רגע, מישהו הדליק זיקוק ידני וכולם נכנסו לאקסטזה עוד יותר גדולה (ואני חשבתי על המסיבה הסמוכה של הסטרייטים, שם כולם היו קוראים למשטרה ולכוחות המיוחדים אם מישהו היה מדליק זיקוק).

בכל פעם שראיתי שמישהו מתקרב לאיזור שבו ישבתי, ניסיתי להראות עסוק. הסתכלתי בשעון, עשיתי את עצמי בודק הודעות בפלאפון, וכו'. אבל בסופו של דבר היה מישהו שלא קנה את זה, וניגש אלי.

הוא לא אמר כלום - גם ככה הרעש היה חזק מדי בשביל לדבר. הוא רק הסתכל עלי, ואז סימן לי עם האצבע להצטרף אליו. הלב שלי דפק בהיסטריה וכמעט יצא ממקומו. "אחר כך", ניסיתי לצעוק לבחור. הוא דווקא היה חמוד.

הוא חייך לעברי, ולא זז. שוב הוא סימן עם האצבע, ושלח לעברי את היד, מסמן לי שוב להצטרף אליו, לאחוז בידו.

אני לא יודע אם המוזיקה הרועשת השפיעה עלי, או האורות המנצנצים (בכל מקרה לא האלכוהול, כי אני לא שותה), אבל איכשהו הצלחתי, לרגע אחד, למחוק מהראש את כל החששות והעכבות והביישנות, וקמתי מהכיסא. הצטרפתי אליו.

הלכנו אל עבר הרחבה המרכזית, היכן שהתרכזו רוב הרוקדים.
בהתחלה זזתי לאט...לוקח לי הרבה זמן להיכנס לעניינים, להיכנס לקצב.

בקושי הסתכלתי עליו - הייתי נבוך מדי - גם לרקוד איתו וגם להסתכל עליו, זה כבר קצת מורכב מדי...מדי פעם הוא נגע לי בכתפיים, או במותניים, וניסיתי לחייך אבל הוא שם לב שזה מלחיץ אותי אז הוא לא עשה את זה יותר מדי.

ועם כל דקה שעברה, עם כל שיר חדש שהתחיל, אני השתחררתי יותר ויותר. אולי אנשים ששותים יכולים לעשות את זה בבת אחת, אבל אצלי זה איטי. עם כל דקה שעברה, הרשתי לעצמי קצת יותר להזיז את הרגל, קצת יותר להרים את היד. בשלבים הראשונים עוד עצמתי עיניים בכל פעם שהתנועה הפכה למעט יותר סוערת, כי ניסיתי להתנתק, ניסיתי לראות את עצמי במקום אחר, לבד, רוקד לבד. ("כאילו שאף אחד לא רואה אותי", כמו שאומרת האמרה הידועה).

אבל גם זה השתפר ככל שעבר הזמן. עד שלבסוף, כבר זזתי וקפצתי ורקדתי באקסטזה מוחלטת, כמו כולם. ועם עיניים פתוחות. עכשיו זה קצת מביך אותי אפילו לכתוב את זה - אבל כשהייתי שם, עם המוסיקה הרועשת מסביבי, עם האורות הנוצצים, לא חשבתי על כלום. פשוט זזתי. והחמוד עוד היה מולי, ובכל זאת לא העזתי לגעת בו, הרי אני לא מכיר אותו, אבל רקדנו ביחד, ואפילו חייכתי אליו מדי פעם.

לבסוף, כשכבר הייתי חסר נשימה לחלוטין, חזרתי אל קצה המועדון. בדקתי את השעון וגיליתי שעברו כמעט שעתיים וחצי, והחברים הסטרייטים שלי בטח כבר מחכים לי. תפסתי את עינו של החמוד, שעוד עמד ברחבה, וסימנתי לו שאני הולך. הוא ניסה לסמן לי להשאר, אבל אני סימנתי שאני חייב ללכת.

והלכתי.

וחזרתי אל המסיבה של הסטרייטים. וגיליתי שהחברים שלי דווקא עזבו בסופו של דבר את הקיר והצטרפו אל הרוקדים, וגם הם קצת רקדו עכשיו, במרחק בטוח של כמה מטרים מהבנות. ואני נשבע לכם, כשחזרתי לשם שוב היה שיר של צביקה פיק.

אבל הם שמחו וחייכו, ומי אני שאקלקל להם את המסיבה, כשזה כל מה שהם מכירים.
השעה כבר הייתה מאוחרת, כמעט בוקר, וחזרנו הביתה.

ואני הלכתי לישון, מחייך, עם הבום בום בום עוד באוזניים, והבנים הרוקדים בעיניים.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...