> 

תרבות ה"קמפ" מזווית גאה: חלק ראשון

חלק ראשון במאמרו של דן לחמן העוסק בתרבות ה"קמפ": מהי בעצם, איך היא התבטאה בעשורים האחרונים, מה תרמה לה הקהילה ההומו-לסבית ומה צפוי לקרות לה בעתיד

הקדמה: תרבות הומוסקסואלית כן או לא

ישבנו בחג כמה ידידים ודיברנו על תרבות הומוסקסואלית, והכל בגלל הוויגסטוק שהיה השבוע. חלקנו שנא את האירוע, חלקנו חייך ואמר שזה שייך לתרבות שלנו. כולם הסכימו לחשיבות של אירוע המזכיר את האיידס ולכן גילו סלחנות מסוימת, גם השוללים. התפתח ויכוח מהי תרבות הומוסקסואלית ומה מייצג אותה. הסכמנו בינו שכרגע מאוד צחיח כאן. עוד לא ממש יצאנו מאווירת דלות החומר ששלטה בשנים האחרונות. מכיוון שכולנו מבוגרים יחסית, יש לנו זיכרונות מתקופות צבעוניות יותר, ושמות שהתעופפו בחלל החדר בהמשך יגידו מעט לחלק מהקוראים הצעירים. שאלנו האם "בנות פסיה" פתחו פתח לתרבות כזאת בנוף הצחיח המקומי. נשאלה השאלה האם כל מה שנוצר בידי הומוסקסואל הוא יצירה הומוסקסואלית. כדי להרחיב את השאלה, האם משום שמתמטיקאי כמו אלן טורינג, שהיה הומו שסבל רבות באנגליה השמרנית בשל נטייתו המינית (והוא אחד מאבות המחשבה על המחשב) הופך את המחשב לכלי הומואי? האם מוסיקה שבחלקה נכתבה על ידי הומוסקסואלים היא הומוסקסואלית יותר ממוסיקה שנכתבה על ידי סטרייטים? ציירים כמו הוקני ובייקון, גם כשאינם מנציחים את אהוביהם אלא מציירים בריכות שחיה או דקלים או עיוותים אנושיים שונים - האם גם אז אלה ציוריים הומואיים? בתור הערה, לגבי בייקון יותר קל להגיד כן מכיוון שישנם יותר מרמזים בדמויות המייצגות בסולם הסמלים הגבריים שלו. אצל הוקני, ממש לא.

וניתן להמשיך ולהוסיף: האם בנגינה של סביאטוסלב ריכטר ועמיתו ולדימיר הורוביץ יש אינטרפטציה הומואית, רק בגלל שהיו כאלה, והם היו מגדולי פסנתרני הדור? ואפשר למנות עוד ועוד. לז'אן ז'נה יש חלק בתרבות ההומואית; הוא העיז לכתוב על העולם הפנימי רווי הפנטזיות ההומוסקסואליות שלו בימים שהמלה עוד הייתה אסורה בפומבי כמעט והביא סטרייטים רבים לקרוא ולהיכנס לעולם שהיה סגור בפניהם. הוא היה גאון השפה אשר הוכר מיד על ידי המבקרים הצרפתים ומשם בכל העולם. הגענו למסקנה שלא כל ספר או סרט שיש בו גיבור הומוסקסואל הופך לחלק מהתרבות ההומואית. היה לנו קשה להגדיר מה שייך לתרבות ומה נספח אליה. על כל פנים הסכמנו שלא כל הזכרה של הנושא הופך את היצירה להומואית. היו המון שמות שעופפו בחדר. הרשימה ארוכה והגענו למסקנה שיש הבדל תהומי בין אייקונים הומוסקסואלים - שהם יוצרים ידועים מחוץ לארון בכל שטחי המחשבה - ובין יוצרי תרבות הומואית לשמה. דוגמא ישראלית מקומית: צייר חשוב כמו גרשוני, שהוא הומו מוצהר, והייתה לו סדרה של עבודות שנקראה "חייל יפה שלי", לא באמת תרמה לאמנות ההומואית בארץ, אולי כי הוא לא מזדהה עם הקהילה. אז נשאלת השאלה: האמנם התרבות היא מה שהיא או ההזדהות עם הקהילה יוצרת את התרבות ההומואית? כמובן שהיצירה היא החשובה ולא ההזדהות. יש לנו כמה וכמה משורים הומואים מחוץ לארון, אולם האם הם שינו משהו בתרבות הפנימית שלנו? והציירים? אם כן, לא כל מי שהוא הומו, יוצר בהכרח תרבות הומואית. בבדיקה חפוזה ולא לגמרי מחייבת הגענו למסקנה שהתרומה הכי גדולה של תרבות הומואית ככזו היא ה"קמפ". והמלה היחידה שריחפה בחלל החדר בהסכמה מלאה.

על ה"קמפ": מהו, משמעותו, חשיבותו ופרשנותו

אם כך, מה הוא "קמפ"? לאן הוא נעלם? למה אין לו חיים בארץ ונראה כאילו הוא גוסס גם בעולם? אחת ההגדרות למלה היא "תרבות שיא חוסר הטעם". חוסר טעם כל כך גדול, ענק ונוצץ שהוא יוצר תרבות אחרת, חדשה, על חורבותיה של תרבות ממנה הוא יוצא - אך הופך אותה לבדיחה. כמלה הנותנת למושג תרבות "מכופתרת" משמעות חדשה, "קמפ" היא מלה שאין לה תרגום או אפילו משמעות מילולית באנגלית. בכיוון מסוים הכוונה להגזמה, אבל לא כל הגזמה היא קמפ. הגזמה בינונית היא הגזמה חסרת טעם, אך קמפ הוא הגזמה בגדול מאוד, משהו מופרך. אם זה בחפצים הרי אלו כל מיני חפצים נוצצים מדי, צבעוניים מדי. מי שראה במקרה את הסרט "טופסי טרווי" הנפלא יודע על מה אני מדבר. סרט שלמרות רצינותו הפנימית היה קמפי לחלוטין בצורתו החיצונית. כלומר, אפשר לשלב בין הדברים השונים ועדיין תהיה תרבות קמפ טובה. קמפ רציני, מלנכוליה קמפית, למרות שקמפ אמור להיות בעיקרו מצחיק.

בחלקו האחר והחשוב לא פחות "קמפ" זאת גם התנהגות. אתה צריך להיות "קמפ", לחיות "קמפ" או לפחות לחיות על יד, כדי להריח ולהבין. סוזן סונטג הגדירה קמפ כצורות אמנות המתארות בדרך כלל את החיים בקהילת שוליים סגורות והנוצרות בידי חברי הקהילה ומיועדות לצריכה פנימית. אם טראש הוא מונח כללי המתייחס לחומר אומנותי דל או נחות, קמפ מקושר לטעם רע ולהתנהגות ראוותנית המוגשת באירוניה ובהומור. אפשר לקבל את ההגדרה הזאת כמשהו אינטלקטואלי יבש המנסה להגדיר משהו חי תוסס ומבדר.

הקאמפ הוא כלי ביטוי שפותח והורחב על ידי הומוסקסואלים בעיקר כדי להחצין בצורה גלויה וסמויה תפיסה של נשיות מופנמת. פנטזיה על נושא שהקשר שלו למציאות רופפת. אין נשים קטנות בקמפ. הכל גדול, הכל מוגזם, הכל פרודי - גם כשעוסקים ברגשות שבבסיסם הם עצובים. אין כמעט גברים; כל גיבורי הקמפ הן נשים בעיקר. הקמפ החל לגסוס עם עליית תרבות הרוק-נ-רול המצ'ואיסטית. פרדי מרקיורי ניסה לתת לו זריקת החייאה בתוך תרבות הרוק, הנגדית. בדו מיניות של בואי וכל תקופת הגלמר-רוק היו ניסיון להפגיש את תרבות הכסח עם תרבות הקברטים התאטרלית. שזאת אמירה מסוג אחר. לא תמיד ולא ממש קמפית. מי שביקר בזמנו במוזיאון תל אביב בתערוכת שנות השבעים יכול לראות סיבה חלקית למות הקמפ. מול דלות חומר שכזאת כל קו צבעוני נראה פרוע וכמעט קמפי. באיזה שלב נעלמה הצבעוניות מחיינו. לא הייתה יותר צבעוניות כדי ליצור בתוכה הגזמה. קיבלנו צורת התייחסות עם משמעויות מעורפלות ושום מקום לאסקפיזם חינני. שום מקום לברוח אליו ולהתנחם בו מהעוני.

"קמפ" זו תופעה שבלעדיה קשה להסביר את מוסד הערצה הדו סטרית בין שחקנים וזמרים, לבין הקהל. ובלעדיה אי אפשר להסביר אין ספור סרטים מחזות ודמויות שחצו את חיינו. והאירו אותם באור יקרות. לזכור איזה שמלה לבשה מונרו בסרט מסוים, או איזו תסרוקת הייתה למרלן דיטריך בסרט אחר. זה "קמפ". גם השמלה התסרוקת והדיבור עליהם הם "קמפ" זה לא אומר שאם אתה אוהב קמפ אתה לא יכול ליצור אחר כך סרט חמור סבר כמו סרט של פאזוליני. ישנו קמפ אנגלי אירופאי וישנו אמריקאי. אי אפשר להשוות את מרלן דיטריך וג'ואן קולינס לבט דייויס או ג'ודי גרלנד. לא בהתנהגות, לפחות. הדמות של אלכסיס בשושלת היא קמפית שטוחה. היא קבלה את הנפח האמיתי שלה כי ג'ואן קולינס שיחקה כמו שרק שחקנית אנגליה יודעת לשחק קמפ. ג'ודי גארלנד ובט דייויס לא היו קמפיות במהותן, הן נעשו לכאלה בגלל היחס שזכו לו מקהילה מעריצה.

התרבות נוצרה על ידי האוכלוסיה הומוסקסואלית כחלק מצורת ההתבטאות שלה, בימים שהקהילה הייתה בארון ומוסווה. מאז הימים בהם הכל היה אסור, והומוסקסואליות הייתה "אהבה שאסור להזכיר את שמה", לא זו בלבד שמותר להזכיר את שמה ולדבר עליה, אי אפשר לסתום את הפה להומואים, הם הפכו לפטפטנים בלתי נלאים. אין שביל אמצע כנראה. התרבות הפנימית שלה והערצה שלה למי שלא היה הומוסקסואל אך בשל צורת התבטאותו הפך לסמל בקהילה. כהרבה אופנות אחרות שפשטו מהר מתוך העולם ההומוסקסואלי לעולם הסטרייטי, גם לקמפ היו מושפעים סטרייטיים. הרבה השפעה עקיפה על צורת התבטאות תרבותיות נקבעו על ידי הומוסקסואלים בתקופה שמתחילת המאה כשהערצת הקמפ שלהם הכתיבה טעם וצורת חיים.

להיות אמן קמפי אין פירושו לוותר ולזלזל באמנות; להפך, התכונה הזו נותנת לך את האפשרות להיות האמן הרציני ביותר בכל תחום, אבל בתוספת איזושהי "קריצת עין". לא כל קמפ הוא פרודיה ולא כל פרודיה היא קמפית. קשה, קשה להסביר בכתב, בלי דוגמא מוחשית. אבל הקמפ הוא לא רק מה שקורה על הבמה אלא בתגובת הקהל שקולט ומגיב אליו. אותה בדיחה יכולה להעלות חיוך מתון אך בתוספת זיק ממזרי בזווית העין, סימן לחיוך מלגלג על המתרחש הופך את הבדיחה למשהו גדול יותר. הרבה "קמפ" יש בדרך החיים היום יומית של אנשים. מריה קאלאס למשל, היא מלכת הלב השבור האופראי שעל הבמה נתנה את כל ליבה ומתה כל ערב מאהבה ברצינות תהומית שתפקידיה דרשו ממנה לא אפשרו לה להפגין את אותה תכונה קמפית. בחייה הפרטיים היא נתנה לעולם כמה משפטים שלא יישכחו מכל מוקירי זכרה, בראיונות ובחיי היום יום שלה. לא סתם זכתה לתואר "הנמרה".

מלכת "קמפ" יודעת להפוך כל מקום שיהיה לה טבעי. כמו דיטריך בשנחאי הוליוודית או בתוך פרווה של גורילה. זה לא סתם בידור. "קמפ" הוא גם סוג של תפקידים בתאטרון או בקולנוע. נשים רעות מאוד עם משפטי מחץ בלתי נשכחים שצריכים להיאמר בטון ובתזמון הנכון בעלות שורות המחץ והתזמון, הן שהפכו שחקניות טובות לשחקניות נערצות. ישנן גם זמרות "קמפיות" שבראשן, מתוך אלו שאנחנו יכולים עדיין לזכור, תעמוד לתמיד מרלן דיטריך שידעה לעמוד על הבמה לבושה בפרק של גבר או בשמלת היהלומים החשופה והפרווה הענקית, לשיר ובאותו זמן גם לצחוק קצת מהשירים ומעצמה. לעמוד בגילה המתקדם על הבמה ולפתוח את הערב בשיר "הסתכלו עלי מקרוב ותגידו מה אתם רואים", לחייך ולהראות זוג רגליים בנות שבעים שכל ילדה בת 18 הייתה מתה מקנאה - זאת העזה קמפית. אדית פיאף, למשל, הייתה הדבר הכי רחוק מקמפ בהופעתה, למרות ההערצה שחשו כלפיה. לא היה לה את הזיק. הסבל שלה היה אמיתי בחיים ועל הבמה. היו בזמנו כל אותן זמרות ששרו את שירי האהבה הנכזבת שוברי הלב שכל מי שכיבד את עצמו ידע גם את המלים וגם את האינטונציה המדויקת של כל זמרת. הן שרו ברצינות, הקהל נתן להן משמעות נוספת, כשלא לקחו לגמרי ברצינות את כל שירי האהבה הנכזבת ההיא. חיקוי של זמרות עם קריצה לעבר המניירה הם "קמפ" מכובד. המחזה "סיפור אהבה בשלושה חלקים" הוא בחלקו ובשמו האנגלי מתן כבוד ל"קמפ" ולזמרות שלו. שמו האנגלי פשוט לא ניתן לתרגום עברי בגלל שאין לנו אפילו את המילה לסוג זה של שירי הלב השבור והאהבה הנכזבת שירי הלב המפרפר בסבל, הלפיד הבוער באור כוזב ומענה. שירים שכל דראג קווין מכובדת כוללת אותם עד היום בחיקוייה. יאמר לרעתנו שהמוסד הזה כולו נעלם. צעירים מדברים על משמעויות פילוסופיות, על פוסט מודרניזם שאף אחד לא יודע להגדיר אותו באמת עד הסוף. סטודנטים לקולנוע ידברו על תנועות מצלמה וחיתוכים, אך מה על הנאה? היכן אותה הנאה ישנה? הגל החדש הצרפתי, ברגמן, אנטוניוני ודומיהם, הזיזו את המוסד הזה הצידה, שינו את צורתו ובלבלו את התחומים. הסיבה היחידה שאני יכול לחשוב עליה שסדרה איומה כמו "שושלת" זכתה להצלחה כזו בעולם היא רק בזכות הגעגוע והחזרה הרגעית של דמותה של גו'אן קולינס כמלכת "קמפ" לעולם, ולרגע חזר הקמפ לתפוס מקום ראוי לו על סדר היום האומנותי. אז אולי קמפ בחלקו הוא חוסר טעם. אבל לא שיא חוסר הטעם, אלה חוסר טעם מפואר חכם שובב מכוון ומבדר עד אין סוף.

אם ניקח לדוגמא שני סרטים, האחד "שדרות סנסט" והשני "חמים וטעים" שנעשו שניהם על ידי בילי ווילדר, יוצר הטרוסקסואל, בהבדל של עשור בין האחד לשני. בלי השפעת הקמפ, שני הסרטים הענקיים האלה היו כנראה נראים אחרת לחלוטין. הם מוכיחים שדרמה תהומית וקומדיה פרועה יכולות להיות שייכות לאותו זרם קמפי. הם רק אחת הדוגמאות של השפעת הקמפ על מכלול התרבות.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...