> 

חשבון נפש עם אלוהים

אלעד מנסה להתמודד עם הקשיים שמציבה בפניו תפילת יום הכיפורים ומגיע למסקנה כי הדרישה החשובה ביותר מאיתנו היא שמירת הכבוד ההדדי בין אדם לאדם, במיוחד בקהילה הגאה

"על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים"

כך בעצם נפתח הטקס היהודי של יום הכיפורים מדי שנה. כך נפתחת תפילת "כל נדרי", בה אני בטוח כי רבים וטובים מבנינו בקרו בצעירותם, עת אבא רצה להכניס בהם קצת יהדות ולהחתים כרטיס פעם אחת בשנה על-ידי הליכה לבית-הכנסת.

תמיד הציק לי - מדוע עליי להיות אחד מהעבריינים כשאני עומד מול אלוהים, בעוד שבחיי היומיום אני מהווה דוגמא לאזרח למופת ושומר חוק. בזמן שהרהרתי בנושא  -מדוע אני נפסל על הסף בעיניי הדתיים, כאשר מדובר בתכונה מולדת - האיץ אותי יום הכיפורים לעבר קו פרשת המים. בצהריי יום כיפור קריאת התורה נוגעת במערכת העצבים הרגישה של חיבורי ליהדות, כאשר החזן קורא בקול רם "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא".

כאן כבר הבנתי שתפיסת האלוהים שלי חייבת להשתנות ולהיווצר מחדש. אז אמנם לא נעשיתי אתאיסט, אך מצאתי נקודה מעניינת ביום הקדוש אשר הכווינה אותי לעבר ההשלמה עם אלוהיי.

עשרות פנים ופירושים לתורה, וניתן להבין את הדברים כפי שמעוניינים להבינם. כך עושים זרמים רבים ביהדות וכך לי מותר לנתח ניתוחים משלי, כמו לדוגמה שלמרות אהבת דוד ויהונתן - לא נפגעה חיבת האל כלפיהם.
ביום הכיפורים אלוהים מכפר לבני האדם על החטאים שנעשו מולו, אך אין הוא מכפר על החטאים שנעשו בין אדם לחברו, עד אשר ניתנת סליחתו של החבר שנעשה לו עוול.

מכאן ניתן להסיק כי בעצם מה שחשוב לאלוהים כאשר הוא בא בדרישות מול המין האנושי-  הינו הכבוד ההדדי בין אדם לאדם. כל עוד אני נוהג בבני אדם בכבוד, כל עוד אני תורם לחברה האנושית, טוב הדבר בעיניי אלוהים ואני יכול להיות שלם עם עצמי.

 ביום כיפור ניתנת לי ההזדמנות לבצע חשבון נפש ולוודא שאני אכן עומד בקריטריונים של עצמי - על מנת להיות בן-אדם טוב יותר. כבוד הדדי וקבלת השוני והפגמים באחר - הן אלו אשר משדרגים את מעמדי מסתם חיה הולכת על שתיים, לאדם בעל ערכים נשגבים.

בשיחה שערכתי עם חברי הסטרייט, הוא העלה בפניי נקודה כואבת - לטענתו רבים נרתעים מקהילת הגייז משום הרדידות אשר הקהילה משדרת כלפיי חוץ. להיות הומו בעייני צופה מהצד זה בעיקר לחפש את מנעמי החיים ולא הרבה מעבר. נדמה כי גיי ממוצע תר אחר החיצוניות, היופי, המסיבות והסקס והכל בתוך ביצה מכונסת וסגורה. עתה ניתן לבצע בדק בית ולשקול - האם יש לנו מה להציע למי שמחפש חיים אחרים?

להיות גיי זו גם סוג של שליחות, לא סתם רבים מאחינו ברחבי העולם מעורבים בנושאים התנדבותיים-הומניטרים. אנחנו, שלזכותנו עומדים כיום מספר לא מבוטל של הישגים, יכולים להעלות מדרגה את הקהילה ולהוות קרש קפיצה קדימה לחברה כולה.

מהסיבה הזו, למשל, אני דווקא כן יכול לראות בחיוב פעולות כמו הנעשות ב"כביסה שחורה" - לפחות שם נמצאה הנישה לתרום מעבר לעולמה הצר של הקהילה. הרי בסופו של דבר בכולנו יש קצת יותר מסקס ותשוקות, לא? אנחנו לא חלולים ויש לנו הרבה מה לתת. אמנם קל יותר לפעול על רקע פוליטי ולעורר שם הדים חזקים, אך לפי דעתי "עניי עירך קודמים", ויש עוד הרבה מה לעשות בתוך הקהילה והחברה הישראלית בכדי להמשיך קדימה.

הייתי שמח אם השנה אכן הייתם מאמצים ללבכם את נושא הכבוד הדדי והסיוע, וזה אומר גם בתחומים הבאים:

א. כבוד לכל מי שסגור בארון. אין לבצע אאוטינג פומבי לאף אדם, ולו בזכות העובדה שאינני אדון לחייו.

ב. כבוד לסובבים אותי, פחות לשים רגליים, פחות לרכל, ללכלך ולפגוע, פחות להכניס מרפקים אחד לשני.

ג. כבוד וסיוע למי שהוא איננו אני, לזקנים בקהילה, לנשאים והחולים, לדתיים מבולבלים, לילדי פריפריות שלא טעמו את החופש של גוש-דן, לכל מי שחלש ממני וכל מי שאינו מוצא את מקומו.

ד. כבוד בתוכנו בין הומואים ללסביות, קבלת הטרנסקסואלים, הביסקסואלים, הבוצ'יות, האוחצ'ות וכל אפשרות אחרת, כל דרך חיים הינה לגיטימית.

לסיכום אאחל לכולנו שנה טובה הרבה יותר,עם יותר סובלנות וכבוד לאחר.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...