עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לא רק תיאטרון נטו

ב"הבימה" מצהירים כי המטרה העיקרית של התיאטרונטו היא לתת הזדמנות ליוצרים בתחילת דרכם. אך בפועל, נדחקו החוצה היוצרים הצעירים והתכנים הפוליטיים והחברתיים. ומה במקומם? הצגות מסחריות וכוכבים מפורסמים

בסוף השבוע עלה ב"הבימה" פסטיבל התיאטרונטו. זהו שנתו ה-14 של הפסטיבל, שתמיד נחשב לחגיגה תאטרלית ומושך אליו צופים רבים. ההצגות העולות בפסטיבל בדרך כלל ממשיכות לרוץ גם אחריו וזוכות לפופולריות רבה. בין ההצגות הבולטות שהחלו את דרכן בפסטיבל ניתן למנות הצגות כמו "נעמי" של רובי פורת שובל שרצה שנים רבות, "לרקוד עם אבא" של איציק וינגרטן ו"בצהריי היום", ההצגה שזכתה בשנה שעברה. ואלה רק חלק קטן מההצגות, שהפכו עם השנים לנכסי צאן וברזל של התאטרון הישראלי. יחד עם זאת "משהו רקוב בממלכת דנמרק". כשמסתכלים על רשימת ההצגות המתחרות השנה אי אפשר להתעלם מכך שרב המתמודדים הנם שחקנים ותיקים ומנוסים בעלי שם. נשאלת השאלה לשם מה זקוקה סנדרה שדה, שחקנית הבימה המעלה את המחזה "שירלי וולנטיין" הידוע, לבמת התאטרונטו. הרי סנדרה שדה, שחקנית מוערכת ואהובה, יכולה הייתה לעלות את ההצגה על כל במה אחרת ולהצליח. מה גם שהתאטרון והנהלת הפסטיבל לרוב אינם ממנים את ההפקות עצמן, אלא נותנים במה ושירותי יחסי ציבור. אך "לשרלי וולנטין" הישראלית, ראו זה פלא, נמצאו התקציבים המתאימים והתיאטרון מימן אותה במלאה. כיצד יכולה אורטל אגמון הירש, השחקנית האנונימית היחידה שנבחרה השנה לעמוד ולהתחרות עם הצגתה "בוא", להתמודד עם הפקה משומנת ומשולמת היטב של התיאטרון הלאומי? איך יכול תקציב ההפקה, מימון צנוע שניתן על ידי תיאטרון "מראה" בקריית שמונה, להתחרות ב"הבימה"? השחקנים המתחרים אינם מרוויחים ולא אגורה שחוקה על החזרות אותן הם מקיימים שבועות ולפעמים חודשים רבים עבור הפסטיבל. לפי גדי בר עוז, מפיק הפסטיבל, הם מתחלקים עם הבימה שווה בשווה בהכנסות הצפויות. כך שלמעשה, השחקנים מתחרים על הזכות לשחק בחינם, בעוד שהבימה, תיאטרון ענק ורווי תקציבים, "עושה קופה" על גבם ולוקחת לה נתח נאה מין הרווחים. עכשיו אולי ברור יותר מדוע רוב השחקנים בתאטרונטו הנם שחקנים מוכרים ומושכי קהל ולא שמות של שחקנים צעירים המחכים רק להזדמנות שכזאת על מנת לפרוץ. שהרי זו מטרתו הראשונה, לפחות המוצהרת, של הפסטיבל. לדברי גד קינר, מנהל הפסטיבל, הקריטריונים לבחירת ההצגות היו בראש ובראשונה איכות הביצוע וכל קריטריון אחר הוא משני. מה גם שלטענתו אין דבר קשה יותר מהצגת יחיד הדורשת ניסיון ומיומנות רבה, דבר שלשחקנים צעירים ברובם חסר. כך מסביר קינר את הבחירה דווקא בשחקנים בעלי שם. בניגוד לשנים קודמות השנה הפסטיבל מתרכז פחות בהצגות פוליטיות וחברתיות. מלבד "ערבים רוקדים", הצגתו של סייד קישוע בביצוע נורמן עיסא, כל ההצגות האחרות נוגעות בסיפורים אישיים כאבים ובדיקת האני. גם כאן, מראה התיאטרון אזלת יד בבחירות שלו, וחושש מפני עיסוק בתכנים קשים ומורכבים, שלא מושכים את הקהל. צריכים אנשי "הבימה", וגם אנחנו כציבור שמשלם חלק ניכר ממשכורותיהם, לבדוק האם טיעוניהם עומדים במבחן המציאות. כרגע, לפחות על פני השטח, נראה שטיעוני על עשייה אמנותית ללא חטא, רחוקים מלהתקיים.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...