>  > 

אל תיגעו לי בבריאות!

דנה ג. פלג עברה לידה בניתוח קיסרי, והייתה צריכה לשלם לבית החולים, לרופא, למיילד ולרופא המרדים (מזל שחלק ויתרו לה). כי בארצות הברית ההפרטה בבריאות חוגגת, וחברות הביטוח עושות ביטוחים לכל המרבה במחיר. טור על הפרטה - הדבר הכי לא דמוקרטי ב"דמוקרטיה הגדולה בעולם"

סנטה קרוז (וצפון קליפורניה בכלל) היא אכן גן עדן: יש בה נופים מדהימים. אפילו יותר מהנופים, נפלאים האנשים: אין סוג של תרבות אלטרנטיבית שלא תמצאו כאן, ורחוב לא נקרא כאן רחוב אם אין בו לסבית. או שתיים, רצוי עם ילד. הבעיה היחידה של סנטה קרוז היא שהיא מוקפת בארצות הברית.

הערכים של ארצות הברית של אמריקה מנוגדים לחלוטין לאלה של צפון קליפורניה. בסנטה קרוז, רוב הכנסיות ובתי הכנסת צועדים במצעד הגאווה. בשאר ארצות הברית הם עומדים בראש המאבק לאיסור על נישואי גייז. בסנטה קרוז, תמיד יש שימוש לנתיבי האופניים, בכל שעה משעות היום, וכבר יש שתי תחנות ביו דיזל במחוז, שלא לדבר על כל הרכבים ההיברידיים, חשמל - דלק. בשאר הארץ? הכבישים מלאים מפלצות SUV מסוכנות ובזבזניות. וארצות הברית עצמה מלאה כבישים ואוטוסטרדות, שלמת בטון ומלט, ופקקים, פקקים, פקקים. למה, בעצם? כי ארצות הברית, שפעם הייתה מכונה "הדמוקרטיה הגדולה בעולם", היא לא באמת דמוקרטיה. לא ממש.

קצת על דמוקרטיה

דמוקרטיה, לימדו אותנו כבר בכיתה ו', היא שלטון העם. דבר ראשון, אמרו לנו אז, בחירות. אפילו כאן זה נכשל, עם משהו כמו עשרים אחוזי השתתפות. מי בדיוק בוחר את הנשיא? או הסנטורים? העם?! נו, באמת. מי שמשלם יותר. כאן נופלים כל שאר האלמנטים של דמוקרטיה.

דמוקרטיה אמיתית בנויה כך שתשרת את רווחת העם. נכון, גם לאזרחים בדמוקרטיה יש חובות, אולם הם חובות לאזרחים אחרים, לא למען "המדינה" בשם איזשהו אידיאל "פטריוטי".

כשמתחילים לדבר על "מה אתה עשית בשביל מדינה", כמו ההוא עם המבטא הצרפתי, מתחילים לדבר על פשיזם, במובנו הפשוט ביותר. כשאנחנו משלמים מיסים, אנחנו עושים את זה כדי שגם אנשים אחרים, שמרוויחים פחות מאיתנו, יחיו בכבוד, שיהיו להם שירותי בריאות, רווחה וחינוך, למשל. זכויות אזרח יסודיות.

סיפור ממוזל

קחו, למשל, את הזכות לבריאות. הנה הסיפור הקטן והממוזל שלי, שלא היה מתרחש במדינה שדואגת לכל אזרחיה, ולא רק לעשיריה. הוא ממוזל, כי הוא כנראה התרחש במובלעת של סנטה קרוז ולא במקום אחר בארצות הברית.

הגעתי לגן עדן בחודש החמישי להריוני, ומיד נפגשנו, אני ובת זוגי, עם מיילדת הבית שלנו, לווינו 5,000 $ ושילמנו לה כדי שאזכה ללידת הבית שחלמתי עליה. בשלב הזה, עדיין נחשבתי בעיני הממשל הפדרלי לתיירת, גם אם מדינת קליפורניה הכירה בי כבת זוגה של מימי לכל דבר ועניין.

בבוקרו של ה- 18.10.2004, אחרי 36 שעות של צירי תופת, פתיחה מועטה מדי ועובר עם הראש למעלה, הוחשתי לבית החולים המקומי, דומיניקן. לא היה לנו מושג איך נשלם, אבל היה ברור שאני חייבת להגיע לבית חולים. בערבו של אותו יום ילדתי את בועז, בני, בניתוח קיסרי, וכעבור שעה זכיתי להיניק אותו. המיילדת שלי ליוותה אותי כל אותו היום, ואמרה לי שמעולם לא היה ניתוח קיסרי מוצדק כל כך בעיניה: חבל הטבור של בועז היה קצר מדי. לא הייתה כל דרך אחרת ללדת אותו.

היה לי מזל לא רק שיכולה הייתי לעבור את הניתוח, אלא שילדתי בגן עדן, בבית חולים קתולי רחום וחנון שויתר לי, כעבור כחודש, על התשלום, בסך 32,000 דולר; שרופא הילדים המקסים שלנו, ד"ר בלוק, שטיפל בבועז בלידתו, ויתר גם הוא על התשלום; ושהרופאה המיילדת ויתרה לי על חצי מהתשלום. בארצות הברית, יש לציין, הרופאים הם קבלנים שגובים את שירותיהם בנפרד משירותי בית החולים. עם הרופא המרדים הגעתי להסדר תשלומים: 100 דולר לחודש, במשך כשנתיים, יכסו את החוב.

זו הייתה הקלה. בועז קיבל את ביטוח הבריאות לעניים של מדינת קליפורניה, וכשקיבלתי אני את ויזת העבודה המיוחלת שלי, זכיתי גם אני לאותו ביטוח. אחרי שנה בערך התקבלה מימי לעבודה באוניברסיטה של סנטה קרוז, שהעניקה לה ולי גם ביטוח בריאות מהטובים ביותר.

ביטוח בריאות מעולה, אבל עדיין בהשתתפות עצמית של 15 דולר לכל ביקור כלשהו ו- 20 דולר על תרופות שבארץ שילמנו עליהן 20 שקלים. כשמדברים על משהו מורכב יותר, כמו טיפול שיניים פשוט, ההשתתפות העצמית מגיעה למאות דולרים. הורינו התנדבו לממן את טיפולי השיניים שלי, שבארץ היו מגיעים אולי לאותו סכום - בשקלים חדשים.

אנו מתנצלים: עקב תקלה טכנית המשך הכתבה אינו זמין לקריאה. 

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...