> 

דודי בלסר, התחתונים ואני

חגי אלעד ראה את הפוסטר הענקי של דודי בלסר מעל גשר ההלכה באיילון, הציץ ונפגע.

השבוע שעבר התחיל מושלם: ביום ראשון ב-Dawsons Creek ג'ק וטובי (איזה מן שם זה?) התנשקו סוף סוף. למחרת, Young Americans הפתיעה עם הופעת אורח של נת'ן, המדהים מ-Queer As Folk (הבריטי, הבריטי...גורו לכם כל חובבי ג'סטין הפלסטיקי זה מה שיותר מידי דיאטה עשירה בתירס ובדגני בוקר עושה לאנשים, ואם לא תיזהרו זה עלול לקרות גם לכם). אבל ביום שלישי, על הבוקר, ראיתי את דודי בלסר בתחתונים, ומאז אני לא מצליח להתאושש. אני בטוח שדודי חושב עלי, אבל אני לא בנוי לאינטימיות הזו, אז החלטתי פשוט לפוצץ את העניין, כאן ב-PrideZine. שידע, שזה שהוא הגבר המושך ביותר ביקום, זה עדיין לא אומר שהכל מותר לו. איך הוא יכול להפקיר אותי ככה, לבדי, כשדמותו הכוסונית צרובה לי על הרשתית ולא מרפה? מה הוא חושב, שהמבט הזגוגי שנעצתי בו (שכל כולו ביטוי של מחויבות עמוקה לערכים שהוא מייצג עבורי) ושהריר שהזלתי סביבו (שכל כולו ביטוי של מחויבות עמוקה לדברים שרציתי לעשות אתו) הם כלום, אויר, ריק? אני לא בן-אדם, אין לי רגשות, כשצובטים אותי אני לא אומר "יותר חזק"? כשמראים לי את דודי, ככה Live, זה לא משבית לי את האונות ומפעיל את בלוטות הרוק? יכול להיות שזה קשור לאיך שנפגשנו. כלומר, זה היה רק שתי דקות, טוב, אולי בקושי חצי דקה, ודודי לא בנוי לחפוזים. זה לא שלא שהייתי נותן לו יותר, הייתי נותן לו הכל, אבל הוא גברי כזה וידעתי שהוא לא יבין, והיה לי חשוב לתת לו את ה-space שלו, זה קריטי למערכות יחסים, במיוחד על ההתחלה ורציתי שזה יהיה מיוחד: כי מייד כשראיתי אותו, עוד לפני שהוא נשאר רק בתחתונים, כלומר עוד כשהוא היה די לבוש, כבר אז ידעתי שהוא הגבר בשבילי. וזו ההוכחה הטוטלית לכך שזו לא משיכה פיזית בלתי ניתנת לשליטה, לא רק חרמון או אפילו איזו התאהבות חולפת. הפעם זה רציני, כי אני רציתי אותו עוד כשהוא היה עטוף ולא חשוף. זה לא רק רציני הפעם, זה בעצם רציני מאוד: כי שלא כמו עם כל-כך הרבה אחרים, עומק הרגשות שלי כלפי דודי לא נפגם כשהוא נפתח ונחשף, להפך הכל פתאום נהיה עמוק יותר.

אני חושב שעוד דבר שמאוד מייחד את הקשר בין דודי בלסר לביני היא העובדה שאני בכלל לא מקנא לו. לא מפריע לי שאנשים נוסעים את כל הדרך מאשדוד רק כדי לעלות ולרדת בהלכה כדי להסתכל על הגבר שלי. לא אכפת לי שאנשים קונים בחנויות של קסטרו בגדים שהם אף פעם לא ילבשו, רק כדי שיהיה להם בבית קטלוג עם תמונות של מי שעבורם הוא לא מושג. אני פתוח לזה, בלי קנאה ובהבנה זה קצת מזכיר לי את עצמי בתקופה לפני שדודי ואני נפגשנו, אז אני יכול להבין. פשוט, כשהקשר כל-כך אמיתי, אז אין מקום לקנאה. אני יודע שהייתה איזו שמועה חולפת, כאילו דודי בחיים פחות הורס מאשר דודי על פוסטר. אני לא מקנא, אבל זה לא אומר שאני מוכן לספוג השמצות כנגד מי שמסמל עבורי את כל מה שנכון וראוי בעולמנו. אני הנה אני כותב את זה, לאט ובעברית קלה: בחיים, הוא יותר הורס. יותר. טוטלי.

יש לי איזה חבר קרוב לשעבר שלא רצה לשמוע על הזוגיות החדשה בחיי. הוא נתן לי נאום על כמה שזה ילדותי לעגוב על בחורים לא מושגים, ועוד סטרייטים, וכל מיני שטויות כאלה. זה מה שיותר מידי שנות טיפול עושות לאנשים, תאמינו לי זה יותר גרוע מדיאטת תירס למוח. במקום לעזור לאנשים להשתחרר, זה כובל אותם בעמדות שיפוטיות שלא מאפשרות להם להיפתח לאושר של אנשים אחרים. הנה, דודי למשל זה לא רק זה שהוא דוגמן של קסטרו, אפילו התחתונים שהוא לבש היו של קסטרו. ואם זה לא מוכיח שהוא הרבה יותר מאשר קולב לתלות עליו בגדים יפים ואת הפנטזיות שלי, אז כבר אין לי איך לשכנע את מי שלא מבין שהשלמות הזו בין ההלבשה העליונה והתחתונה היא קודם כל ביטוי של יופי פנימי, עומק ורגישות אסתטית מיוחדת.

בעולם מושלם, על קופסאות של דגני בוקר יהיו אזהרות של משרד הבריאות "תוכן קופסא זו יגרום לכם להראות כמוהו", עם תמונות של ג'סטין הנורא; כולם יתעבו את ילד הפלסטיק שהחמצון חלחל לו עמוק אל תוך גולגלתו החלולה ויעריצו רק את נת'ן. בזכות הסגידה לאליל האנגלי, ההמונים יניחו לדודי ולי לחיות ביחד, בשקט ובאינטימיות. תהיה לנו דירה מקסימה, לא רחוק מההלכה, רק כדי שבימים שהוא ילך לעבודה אני אוכל להסתכל מהחלון ולהיזכר כמה שהוא גדול. ובוקר אחד הוא יצא לעבודה, אולי אפילו נגיד לתצוגה של קולקציית החורף של קסטרו ב-Dome באיזה יום שלישי בשעה מוקדמת מידי. ובסוף התצוגה מישהו, איכשהו יידחף לחדרי ההלבשה ויראה אותו בתחתונים ויחוויר לגמרי וגם תיצרב לו פתאום הרשתית, ואז המישהו הזה יגיד לו "היה מקסים" ודודי יגיד תודה והם ילחצו ידיים ודודי אפילו לא ידע שמישהו שוב התאהב במה שאי אפשר. כי דודי, דודי בלסר הוא רק שלי.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...