>  > 

מכתב לאהוב שנעלם / בלוז לחג

בראש השנה ישבתי לבד מול הטלוויזיה וחשבתי עליך. ביום כיפור קיוויתי שאולי תתקשר, אולי אפילו תבקש סליחה או תסביר לי מה קרה. עכשיו, כשהחגים אוטוטו מסתלקים, אני נשאר עם השאלות הפתוחות והבדידות שבאה איתן

עברו פחות מחודשיים מאז אותו יום, ועדיין לא מצאתי את התשובות שאני מחפש. למה עזבת אותי? האם זה משהו שאמרתי? משהו שעשיתי? ואולי זה בעצם אתה, הקטן, הפחדן, העלוב, שהפנה לי את הגב ועזב אותי בגניבה, בשקט, אפילו בלי לומר שלום.

לאחרונה חשבתי עליך לא מעט. זה החגים אשמים, אתה מבין, התקופה הזו שבה אנחנו חוגגים את המשפחתיות שלנו, את האהבה, את ההתחלה החדשה. זה מתחיל בראש השנה, שגם השנה עבר ללא תקריות מיוחדות, ובלי שום משמעות עבורי. שוב ישבתי מול הטלוויזיה, עם הטייק אוויי המועדף עלי, צופה בתוכניות המשעממות שמשדרים כאן בערבי החג. בטלוויזיה הבינו שאף אחד לא יושב מול המסך בחג, וממלאים את השעות הריקות האלו, בהן כולם מסובים לשולחנות משפחתיים גדולים, בתוכניות שאף אחד לא באמת רוצה לראות.

כשישבתי מול המסך המרצד, לא בחושך אבל גם לא לגמרי באור, הרגשתי לגמרי לבד. כאילו רק אני יושב מול התוכנית האידיוטית הזו, שמשודרת רק כדי שלי יהיה מה לראות. כדי שלא אחשוב על אמא שלי, אבא שלי, אחים שלי, שיושבים עכשיו בארוחת החג שלהם ושואלים את עצמם למה לא באתי.

ואז הגיע יום כיפור. חיכיתי שעות ליד הטלפון, שאולי תתקשר. ידעתי שזה לא יקרה, אבל באיזשהו מקום עדיין קיוויתי. כנראה שיש בי חלק שמסרב להאמין שאפשר לעשות דבר כזה למישהו, ועוד למישהו שפעם אהבת. שתתקשר לשאול מה שלומי, שתספר לי לאן נעלמת. שתאמר לי, אולי בדמעות ואולי בחיוך, למה היית חייב לברוח, מה גרם לך להתחמק ממני. אחרי יותר משלוש שנים ביחד, מגיע לי יותר ממכתב קטן שאומר "אני מצטער, הייתי חייב ללכת", ואחריו בדידות גדולה ומעייפת. אני לא מצפה שתבקש ממני סליחה, ולא בטוח שאוכל אי פעם לסלוח. אבל שיחת טלפון אחת, אגבית ואולי אפילו סתמית, הייתה אולי מצליחה לרפא אותי מהפצעים שהעזיבה שלך השאירה בי.

סוכות. החג שבו בני אדם מארחים זה את זה, ושוב המולה של משפחה, אחיינים, בני דודים רחוקים. לא בניתי סוכה, אפילו לא ישבתי באחת, אבל אם היו שואלים אותי איזה אושפיזין הייתי מזמין, זה היית אתה.

אתה מבין, כשעזבת עברתי תהליך עצוב, ארוך וממושך של פרידה ממך. העזיבה הפתאומית הזו הייתה הרבה יותר ארוכה ודרמטית. בסרטים אנחנו רואים את ההוא שבורח, משאיר פתק על המכתבה או ברכת שלום נצחית על המראה באמבטיה. ברגע אחד הכל נגמר. אבל לא רואים אף פעם את הדמעות שאחרי, את הימים הארוכים והריקים, את התהייה והשאלה שרודפת אותך לכל מקום. למה הוא עשה את זה, למה דווקא לי, למה דווקא עכשיו, למה בצורה כל כך מכוערת.

החגים כבר יוצאים מהדלת, בשקט ובלי יותר מדי מסיבות. כולם עייפים, רצוצים, מהחופשות הקצרצרות, סופי השבוע הארוכים, הארוחות העמוסות. כולם כבדים, רעבים ושבעים, ורק אני צולח את הימים האלו במחשבות עליך. הימים הנוראים קוראים לתקופה הזו. עכשיו אני גם יודע עד כמה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...