עוד בחדשות ודעות
 >  > 

האויבת: הומופוביה

למה אנחנו מלכדים את החברה הדתית המחולקת להפגנות נגדנו? איך הומו צעיר מתפתח בתוך חברה הומופובית? איך יכול הומו צעיר להזדהות עם כאלה שכותבים נגד הומואים? למה הומואים יוצאים נגד הומואים אחרים? ולמה כל זה מזכיר לדני לחמן את תקופת סטלין?

באחד הספרים שקראתי כתוב משפט מעניין: "אנחנו לא יכולים להיות חברים אמיתיים אם לא יהיו לנו אויבים אמיתיים". הפכתי והפכתי במשפט הזה, והוא זרק אותי מיד לחשוב על הקהילה שלנו, הקהילה ההומוסקסואלית.

שני דברים חשובים, רעים שהולידו גם דברים טובים, קרו לקהילה ההומוסקסואלית בארצות הברית לאחר שכבתה המחאה הראשונית שלה, בסוף שנות השישים, ושהיא כמעט התפוררה. היו אלה הופעתם של אניטה בראיין והאיידס.

אניטה בראיין היא מלכת יופי אמריקנית מסוף שנות הארבעים, שברבות השנים הפכה דתית יותר ויותר, ובסוף שנות השבעים החלה במסע שטנה נגד הומוסקסואלים.

כך קרה שקהילה שכבר התחילה להתפורר לקבוצות קטנות מצאה את האויב הגדול שלה, התעוררה והחלה לפעול נגד האישה הזאת. גופים הומוסקסואליים שונים חזרו לשתף פעולה וערכו הפגנות ומצעדים. בנוסף, נקטו חברי הקהילה בכל הצעדים הפוליטיים האופייניים לארצות הברית, כמו: הצפת הדואר של חברי הקונגרס. זה עזר והאישה נעלמה. השקט שבא בעקבות היעלמותה פורר את הקבוצות מחדש, עם הזמן.

האויב השני, והרצחני הרבה יותר, של הקהילה נולד בתחילת שנות השמונים. מדובר, כמובן, במחלת האיידס. המגיפה הזו הביאה, בבת אחת, להתלכדותם של הגייז לכדי קהילה אחת גדולה ורחבה הרבה יותר מאי פעם. גם אלה שלא לקחו חלק בפעילויות עבר הצטרפו הפעם, וזאת מפני שהאויב נגע אישית ופיזית בכל אחד. לא רק שקבוצות ישנות התעוררו, קמו קבוצות חדשות להילחם במחלה. חלקן קבוצות לעזרה אישית לחולים, אחרות למלחמה פוליטית נגד הממשל, שהתעלם מהמגיפה.

קבוצות אלה עדיין קיימות ברובן, אך הן פועלות בנפרד. בין אם בתוך קבוצות אתניות ובין אם בקבוצות בעלות אוריינטציה פוליטית שונה. הן עוסקות בעיקר בהסברה ועושות זאת בשפות שונות.

אגב, סידרה מצוינת העוסקת בהתמודדותם של הומואים עם התפרצות מגיפת האיידס בארצות הברית ועם התעלמותו של ממשל רייגן מהעניין היא "מלאכים באמריקה", ששודרה בעבר בארץ בערוץ הראשון.

אנחנו מאחדים את הדתיים

לעומת זאת, בארץ, במקום שההומופובים יעזרו לנו להתאחד, אנחנו עוזרים להם להתלכד סביב מטרה משותפת וסביב אויב משותף. באומרי "הומופובים" אני מדבר כאן בעיקר, כמובן, על הדתיים.

אני לא חושב שלרבנים או לפוליטיקאים נוסח אלי ישי אכפת באמת מהומוסקסואלים. אלא שהגדרת ההומוסקסואלים כאויב הדת והתרבות הפנימית היא זו שמאחדת את הדתיים. הפחד הזה נוגע בתרבות הקולקטיבית שלהם בעבר, והיציאה נגדו נופלת על אוזניים קשובות. החרדה שלהם מפני חריגות בתוך עצמם, קבוצה כל כך סגורה ובעלת ערכי חיים כל כך נוקשים ובלתי ניתנים להרחבה, כמעט מאשרת להם ומשאירה את החרדים והדתיים עמוק בתוך הקבוצה שלהם. מאחר שהפחדים האחרים, הישנים, נוצלו עד תום, בין היתר הפחד מפני הגויים ורדיפותיהם (הרי אנחנו כבר במדינת היהודים), אנחנו מהווים להם מניע להישאר מאוחדים.

המלחמה בנו חשובה לרבנים פחות. מה שיותר חשוב להם הוא המלחמה הפנימית שלהם, ואנחנו רק משמשים להם סיבה לכך.

הם בעצם רוצים להשאיר את אנשי הקהילה שלהם תחת מרותם, ומה יותר טוב ללכד אנשים מאשר פחד מפני אויב משותף שמחכה שם בחוץ, ובמקרה שלנו גם עורך הפגנות?

כשיש אויב, כל מי שמעז לחשוב על הצטרפות אליו, חלילה, או אפילו אומר אמירה סובלנית, נחשב מיד לבוגד. ובגידה היא ערך שלכל אדם בכל תרבות הוא קשה עד בלתי נסבל. אנחנו מוכנים לקבל משת"פים מהאויב לטובתנו (קרי: כאלה שבוגדים באויב לטובתנו), אבל לעולם לא נקבל כאלה מתוכנו שבוגדים בנו. כך בין חרדים להומוסקסואלים, אבל כך גם בין קבוצות אחרות בארץ, למשל: ימין מול שמאל, והדוגמאות לא מעטות.

וזה קורה גם בתוך קהילות. וזה קורה גם בתוך הקהילה שלנו. כך, למשל, יש תומכים בקיומו של מצעד הגאווה בירושלים שרואים במתנגדי המצעד אויב פנימי (ואויב פנימי הוא, הרי, הרבה פעמים גרוע יותר מאויב חיצוני). וברמה הכללית יותר, יש הומואים שחושבים שכל הגאווה הזאת מיותרת ולא רצויה, ולעתים אף יותר מכך, ומתנגדים לה בחירוף נפש (הרבה פעמים בטוקבקים באינטרנט ותו לא, ולו כי הם בארון).

איך קורה שיש הומואים שרואים בהומואים אחרים את האויב?

ואני שואל את עצמי: איך זה קורה? איך קורה שיש הומואים שרואים בהומואים אחרים את האויב? איך הם חיים עם ההתכחשות והשנאה? איך הם מרגישים כמשת"פים של עצמם מול קבוצה שמצד אחד הם משתייכים אליה, לפחות מהפן המיני, ומצד שני הם דוחים את כל מה שהיא מסמלת והופכים להיות האויב של הקבוצה שלהם ושל עצמם?

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...