אחייך אליך, אחייך - מושיק סקאל. צילום: כריכת הספר.
עוד בספרים
 >  >  > 

האודיסיאה של עמיחי

"אחייך אליך, אחייך", ספרו החדש של משה סקאל, עוסק ביחסיו של בחור הומו בשם עמיחי עם אמו, בסיפור האהבה שלו עם מלצר איטלקי ובמסעו בין פריז, אי יווני ותל אביב. דני לחמן אהב

עמיחי, גיבור ספרו של משה סקאל "אחייך אליך, אחייך", נולד על כף היד, אצל קוראת עתידות. לא ממנה, ולא מהאישה העקרה שהייתה אמו. הוא היה ילד מאומץ. משם התחילה מלחמתו בחיים.

הפרק הראשון בספר, "על האוננות", עוסק במעשי האוננות של ילד המגלה את השונות שלו, אחד שלא מתחבר עם שינויי הצמיחה שלו. מדובר בילד זר שידידו הקרוב הוא ה"זיזי" שלו, כך קורא עמיחי לאיבר מינו, אותו למד לשפשף וליהנות מזרעו במסתרים, לבד.


"מתוך כל הזיכרון הגנטי שטוען מידע במוחנו עד לפרטי פרטים נשמטה, ולא במקרה, מלאכת האוננות", נכתב בספר. "זאת מאחר שעל כל נער להמציא אותה מחדש. כך, מהותה של האוננות הראשונה היא ההיפך מכל דבר שבטי. זהו הגרעין הכמוס ממנו תצמח אישיותו".

הגילוי על עמיחי

או אז, מגלה היומן משהו על עמיחי עצמו: "שנים מאוחר יותר יאמצו אותו גברים בשר ודם אל חיקם. יהיו אלה גברים גדולים ושעירים כמו אביו.... ימי נעוריו יהיו לו כנהר המבקע בין תקופת ילדותו ובחרותו, נהר שורץ תנינים".

באותו פרק אף מתאר עמיחי את התהוותה של נפש "מרושעת". מדובר ברשעות שתהפוך לעקרות רגשית של ילד / נער / צעיר, שיגדל בלי רגש אבל יילחם כן להרגיש.

הספר עצמו נסוב סביב יומנים שכותבים עמיחי מזה ואמו מזה. שניהם עוסקים בעמיחי עצמו. למעשה, יש כאן שני קולות המספרים את הסיפור, שני יומנים שמתווכחים זה עם זה. היומנים של השניים מתקיימים בשני מקומות שונים - עמיחי נמצא בפריז, אליה ברח, ואמו - בישראל. הצורה הזאת, של יומנים מתווכחים, מעמידה מיד את הריאליסטיות שבסיפור בסימן שאלה מסוים.

לעמיחי נודע על דבר קיומו של היומן של אמו כשזו מספרת לו על כך בטלפון. ניכר כי לא משנה כמה רחוק ברח, עמיחי לא יכול להתנתק מאמו באמת, ועדיין מתדיין אתה, בדרכו. ה"התדיינות" ביניהם נמשכת על אף שאף אחד מהם לא קרא את יומנו של האחר, ולא יודע מה באמת נכתב שם.

עמיחי מסיים את הפרק הראשון ביומנו באמירה קשה: "אני בטוח שמבין שנינו, מי שיקרא ראשון את היומן של השני תהיי את..... כשאמות - לפניך, מן הסתם - תוכלי לצרף את הרשימות הצנועות שלי לרכוש המשפחה".

כאן מתחילה האודיסיאה של עמיחי, אודיסיאה לא מרומזת. הוא שט באונייה מצרפת לאי יווני קטן, שם, לפי המידע שבידיו, אביו היה חי. המסע אולי אודיסאי בסמליותו אבל, למעשה, עמיחי מזכיר כאן יותר לא את אודיסיאוס עצמו כי אם את טלמאכוס, בנו של אודיסיאוס, היוצא לחפש את אביו האבוד. זהו הנער שלפי המיתוס גדל בלי אביו ולכן - לא הגיע לבגרות גברית. חלקו הגדול של הספר נסוב סביב זה.

במהלך חיפושיו, מגיע עמיחי אל פנורמוס שבאי הזעיר קלימנוס, ה-מקום של אביו הביולוגי. הוא פוגש שם את קרולינה, בת זוגו של אביו המנוח, ואת אביו, קוסטאס, בדמות בובת סיליקון או שעווה. קרולינה מקיימת טקסים פרטיים משלה סביב קוסטאס. לעיתים היא אף מוציאה אותו לטיול בכפר, מה שמעלה את חימת התושבים, הנבהלים משגעונה.

עמיחי ומאורו

חלק גדול מהדברים אותם אנו למדים בספר על עמיחי הם מיומנה של אמו. זו מתארת משהו שיש לו עם טבח איטלקי בפריז. לא מתואר שם בדיוק מה זה אותו משהו, כתוב רק "משהו". גם לא מתואר שם שום רגש, זולת המילה "אדישות".

נראה לי שאין תיאום בין ה"אין רגש" הזה לבין ההתרחשויות בפועל. את הרגש שאיננו אנו כמעט צריכים לנחש וההתרחשויות לא בדיוק מרתקות. יש רק רגע אחד בו אפשר להבין את מצבו הנפשי של עמיחי, והוא מובע בדיאלוג הבא:

"למה אתה מזמין אותי אליך בכלל?", שואל הטבח האיטלקי.
"כי אני אוהב להיות אתך", משיב עמיחי.
"אתה אוהב להיות אתי?"
"כן. מה, אתה לא?"
"אני?", שאל מאורו, "אני לא אוהב להיות אתך. אני אוהב אותך...".
"אף פעם לא אהבת מישהו?"
"לא".
"וזה לא חסר לך? אני לא מבין מה אתה רוצה...".

הדיאלוג הזה מביע במדויק את העקרות והסתימות הנפשית של עמיחי. אחרי חודשים של יחד, כל מה שעמיחי יכול להגיד לבן זוגו הוא: "אני אוהב להיות אתך".

הוא גם מעורר שאלות שלא נוגעות דווקא ישירות לספר ולמה שקורה בו, כי אם לחיינו אנו: למה אנשים מתאהבים, לעתים קרובות מדי, באנשים עקרים רגשית? ומדוע הם לא מזהים את העקרות הרגשית הזאת?

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...