עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

זוגיות בעידן של מתירנות?

זה לא שאני ממליץ על זוגיות פתוחה. אני מנסה להגיד שאפשר בהחלט לחיות כך. מי שעבר את השלבים ונמצא במערכת בריאה יצליח להסתדר עם קנאה, בתנאי שלא תיוולד איזו התאהבות חדשה. עם זאת, גם בזה אפשר לעמוד

החיים הולכים ומשתנים מול עינינו, ואנחנו לא נותנים את דעתנו על מה שהולך ומתגלה.
תל אביב הפכה להיות עיר נפלאה לסטרייטים מחפשי סקס. מעל עשרים פיק-אפ ברים פועלים בעיר ללא הפסקה מדי לילה. גברים ונשים מוצאים להם זיון ללילה זה עם זו מבלי להרגיש מבוכה מהצורה הגלויה בה הדברים קורים.

להומואים היה לפני שנים רק את גן העצמאות. בגלל הנראות שלו, בגלל האפשרויות למין מיידי, הוא הפך למושא לקלס ולגנאי בפי צדקנים מיניים רומנטיים - ויקטוריאניים למיניהם. סטרייטים דווקא קנאו בנו על האפשרות. יותר מפעם אחת שמעתי ממכרים סטרייטים הבעות של קנאה. גם היום, בעידן שלקהילה יש בר וחצי ומסיבה פה ושם, אבל יש גם יותר פתיחות לקראתה, הגנים עדיין מגונים.

אנחנו, ההומואים, שבויים בעולם ישן. בעידן בו העולם המיני הסטרייטי הולך ומתפתח לכיוון חופש, בו יש הרבה יותר אנשים שאינם קושרים קשרי זוגיות וסקס מזדמן הפך להיות הדבר המרתק והמרנין בחייהם, אנחנו דורשים לעצמנו זכות לחיות כמו במאה הקודמת.

ייתכן שהאשמה בצדקנות ובמאובנות המינית שלנו תלויה במערכת הרגשות הנשיים שהומואים רבים מפתחים בתוכם, ובספרות ובקולנוע, המלמדים שלאהוב עד מוות - זו האהבה האמיתית.

אני מבין ומכיר מקרוב מאוד את הצורך בקשר זוגי. היה לי כזה יותר מעשרים שנה. אבל הוא ואני בנינו לעצמנו קשר שלא היה חיקוי לקשר הסטרייטי. אולי, מבלי לדעת, היה בקשר הזה דמיון לקשר שבין ז'אן פול סארטר לסימון דה בובואר, מה שמכנים היום בתיעוב "קשר פתוח". לא גרנו יחד, וניהלנו חיי מין סוערים מחוץ לקשר. אך דבר אחד נשאר בינינו לאורך השנים: אהבנו אחד את השני.

שני אנשים נפגשים, הם מוצאים חן האחד בעיני השני, מקיימים יחסי מין, ומתאהבים. ההתאהבות היא השלב הראשון במערכת היחסים. היא זו שנותנת לאחרים לפתח פנטזיה על איך צריכים להיראות חיי זוג. אלא ששלב ההתאהבות לא רק שאינו נצחי, הוא די קצר. אצל אחדים קצת פחות, אצל אחרים קצת יותר. רוב הזוגות בקהילה נשברים בשלב המעבר שבין ההתאהבות לאהבה. מי שעובר את השלב הזה צריך, אחרי זמן, לעבור עוד שלב היכול לנפץ עוד כמה אחוזים מאלו שנשארו בזוגיות: המעבר לשגרה.

בשלב הזה, של המעבר, קורים דברים שעשויים להיות לא נעימים. לעיתים מסתכלים על בן הזוג, ופתאום הידיים שלו לא מספיק יפות, יש לו יבלת על האוזן (סמלית, רק סמלית, כמובן). לפעמים גם מסתכלים פתאום על הצד המנטאלי שלו - הדעות שלו, ההתייחסויות שלו, הדרך שלו להפגין רגש, או לא.... כל מיני דברים המעידים שזו לא השלמות שאותה רצינו.

תופעות התאהבות, איבוד תחושות מסוימות, איבוד קשר למציאות באופן חלקי, שינויים הורמונאליים, מפתחות לנו סימפטומים שאלמלא לא היינו נהנים מהם - היו נחשבים למצב פסיכוטי של שגעון רגעי. הבעיה בהתאהבות היא שבאופן פחות מודע אנחנו לא מתאהבים באחר. אנחנו מתאהבים בעצמנו בדרך שבה האחר משקף לנו את עצמנו.

השלב המסוכן הוא בהיפרדות מהפנטזיה וההתחברות למציאות. לעשות את המעבר מחדש ל"אני" ו"הוא". לראות את האחר ולהגיע אתו למיני הסכמים מדוברים או נסתרים להמשך חיים משותפים. לראות את האחר כאחר ולהחלים המחלה בה היית לכאורה שלם, כי הייתה בנו הזדהות "בולעת ונבלעת" וכעת אנו חייבים להיות שוב אחד ועוד אחד. לחיות יחד אחד מול השני ולא בתוך המעיים של השני. המצבים החולניים הם אלה שבהם לא נעשית ההפרדה. לכן נולדת הקנאות, שעשויה להביא אפילו עד לידי רצח.

ההורמונים חוזרים לעצמם, הגוף חוזר לעצמו, התשוקה המינית הראשונית דועכת. אין מה לעשות. היא דועכת אצל הומואים וסטרייטים כאחד. קשה לנו לראות את זה, בעיקר משום שזה מצריך אותנו להודות שגם סטרייטים מחפשים מין, בכל רגע ובכל מקום. קשה לנו להודות כי המדובר, בדרך כלל, בהורינו. לצערנו, אנו פוגשים אותם כשהם כבר בגיל מבוגר. קשה לנו, ואולי אנחנו לא צריכים כלל, לראות בהם בני אדם עם מעיינות מיניים מתפרצים.

זה לא שזוגות החיים לאורך זמן מפסיקים לקיים יחסי מין, ליהפך. יחסי המין נעשים טובים מפני שהם מוכרים מאוד, יש בהם שגרה אהובה. יודעים איפה לגעת בדיוק ומה מהנה את בן הזוג. גם אם בקיצור ובמהירות, בדרך כלל. אבל, נכון, אין יותר סערות. והטבע האנושי רוצה להתרגש ולסעור מדי פעם.

אנו מתנצלים: עקב תקלה טכנית נקטעה כתבת ארכיון זו. המשך הכתבה אינו זמין לקריאה.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...