עוד בחדשות ודעות
 >  > 

דברים שלמדתי בגבעת רם

המאבקים הפנימיים בתוך הקהילה, הבעיתיות של משטרת ישראל, ההתראגנות בעדה החרדית ועוד - חגי אלעד, לשעבר מראשי "הבית הפתוח", מסכם את אירועי גאווה 2006 בירושלים

לא מעט שנות לימוד הוצאתי בין מדשאותיו המוריקות של קמפוס האוני' העברית בגבעת רם. הקמפוס, שקט ושליו, נבנה כחלופה לקמפוס המקורי של האוניברסיטה, זה בהר הצופים שנותר עד 1967 בלתי נגיש כמובלעת ישראלית בשטח ירדן. אחרי המלחמה ההיא ובניית המבוך המבוצר על פסגת הר הצופים כקמפוס המחודש של האוניברסיטה, פוצלו תכני הלימוד: מדעי הרוח והחברה על ההר, מדעי הטבע על הגבעה. כסטודנט לפיסיקה למדתי הרבה על מדעי הטבע באותן שנים, אבל לפעמים כדי ללמוד על מדעי החיים מספיק יום אחד, כמו שקרה בגבעת רם ב-10 בנוב' 2006.

בעמק שבין הקמפוס לבין מוזיאון ישראל בנו ברבות השנים אצטדיון. סמוך לקריית הממשלה, עם משכן הכנסת ברקע, הפך האצטדיון הזה ליעדו המאובטח של אירוע הגאווה המשמעותי היחיד שקהילתנו קיימה השנה, כמו גם למקום בו נערך אירוע הגאווה הגדול ביותר עד כה בירושלים. כידוע, אלפי המשתתפים באירוע לא הגיעו אליו כמתוכנן מראש במצעד גאווה וסובלנות. צבת הנסיבות שכללה איומים חסרי תקדים מהציבור החרדי והימני ונסיבות ביטחוניות חריגות כתוצאה מתקרית הדמים בבית חאנון כפו מצב בו לא התאפשר להקצות כוחות אבטחה מספקים לקיומו של מצעד. במצב זה קיבלו ראשי הבית הפתוח את ההחלטה המתסכלת אך המתבקשת - לעמוד על קיום האירוע במועדו ללא כל דחיות נוספות לתאריך לא ידוע, גם במחיר של פשרה כואבת ביחס למתכונת האירוע. זו הייתה החלטה אחראית ואמיצה, חפה מכל פופוליזם וראויה לגיבוי, שאפשרה לבית הפתוח לשמור על יציבותו כארגון קהילתי בד בבד עם קיום אירוע משמעותי בו נטלו חלק אלפים רבים. וזו הייתה גם ההחלטה היחידה הסבירה שיש בה מודעות לעובדה שיוני 2007 כבר אינו רחוק, ואת הסקת המסקנות ממה שעברנו בחודשים האחרונים וממה שאולי נבחר להתמודד עימו בשנה הקרובה יש להתחיל כעת.

להסקת המסקנות ישנם כמה ציבורים: הקהילה הגאה, על חילוקי הדעות הפנימיים בתוכה; הציבור הרחב והמידה שבה הוא נרתם למאבקנו או נותר אדיש; משטרת ישראל והתפקיד שהיא מילאה בליבוי האלימות או בשמירה על שלטון החוק; הציבור החרדי שניהל מאבק מוצלח על "קדושת ירושלים" או שאולי דווקא מצא את עצמו נסחף אחרי קיצונים אלימים, להתמודדות שיצאה משליטה והסבה לו רק נזק. אני רוצה לכתוב כאן על כמה מחשבות רלבנטיות בהקשר הקהילתי הפנימי, אבל לפני כן הנה כמה מסקנות שהציעו אחרים ביחס למעגלים הרלבנטיים שסביבנו.

ראשית, החרדים. קולות הנהי העולים מתוך הקהילה ביחס לכניעה לחרדים עם אי קיום המצעד מחמיצים את העיקר, בוודאי שבהקשר של הציבור החרדי. אחת המטרות המרכזיות של המצעד היא השגת נראות. אומנם השנה, להבדיל מבשנים קודמות, לא הייתה נראות למצעד שנמשך מספר שעות ברחוב מסוים בירושלים. אבל הייתה גם הייתה לקהילתנו נראות שנמשכה שבועות ארוכים בכל שכונה חרדית בירושלים - נראות שיוצרה ע"י אלו שהתנגדו למצעד ונאבקו מולנו. במאבקם, הם ייצרו את הנראות שאותה הם ביקשו למגר, שהרי כידוע צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים. אותם שליחי מצווה גאים פרסמו את "מצעד התועבה" במקומות שאינם נגישים לנו ושמעולם לא היו נגישים לנו - לא באמצעות המצעד ולא באמצעות סיקור תקשורתי רחב ככל שיהיה, כולל צופי ערוץ 2 או קוראי ידיעות אחרונות. תוצאותיה של חשיפה זו, וההסברים שרבנים, הורים, ראשי ישיבות ואישי ציבור נדרשים לתת כעת, עוד יתנו את אותותיהם בציבור החרדי.

גם לפרשנות המודאגת כאילו ניצבה מולנו חזית חרדית-ימנית סדורה שעוד נכונו לה עלילות אין אחיזה במציאות. בין מינה פנטון וברוך מרזל, נמרצים ככל שיהיו, לבין הובלת הציבור הדתי בירושלים כולו למאבק עוד גדול המרחק. כמות האנשים שהשתתפה בהפרות הסדר האלימות בשבועות שלפני ה-10/11 הייתה מוגבלת ולא סחפה עימה אלפים. היא עוררה ביקורת גוברת מבית - צחנת האשפה הבוערת התחילה להימאס גם על תושבי מאה שערים - והסבה נזק חמור ליחסי הציבור של החרדים כמו גם לעתירות נגד קיום המצעד. כפי שח"כים של ש"ס ופעילים חרדים אמרו לייחוס ושלא לייחוס, המאבק נגד המצעד יצא משליטה והפגין בציבור את אוזלת ידם של הרבנים. במקרה הטוב, מבחינתם, הוביל את המאבק הפלג הקיצוני, הקטן, של הציבור החרדי - העדה החרדית; במקרה הרע - אוסף של תלמידי ישיבות משועממים. יש לכם ספק? הנה דברים שכתב איציק סודרי, דובר ש"ס לשעבר, באתר ynet: "מכיוון שנתנו למיעוט החרדי הקיצוני, קבוצה שממילא אינה מכירה במוסדות השלטון ובריבונות הממשלה, להוביל את המאבק, לא השכלנו להרחיב את המאבק ולרתום אליו רבים, גם חילונים שתומכים באי קיומו. בגלל זה נכשלנו. נגררנו במקום להוביל, ונכשלנו."

חיילים מאבטחים את אירוע הגאווה בירושלים. צילום: דניאל צור

ביחס למשטרת ישראל, תמונת המצב המסתמנת מטרידה ביותר. במקום לנקוט מראש בעמדה שהייתה צריכה להיות מובנת מאליה - חזית ברורה נגד כל הסתה לאלימות והתייצבות חד משמעית לצד חופש הביטוי - בחרה המשטרה להזמין הסלמה באלימות, בהצהרותיה שההחלטות ביחס לאישור קיום המצעד תהיינה תלויות ברמת ההתנגדות. המשטרה בחרה להפוך את עצמה לבת ערובה של המאיימים באלימות, ורק היועץ המשפטי לממשלה היה זה שהצליח להזכיר למשטרה מהו תפקידה במשטר דמוקרטי. כפי שעוזי בנזימן כתב בעיתון הארץ: "גם אם המידע על הסיכון הכרוך בקיום המצעד היה אמין, תפקידה של המשטרה היה לאפשר את הוצאתו אל הפועל - ולא להתקפל מול אלימות החרדים. מצופה מהגוף הזה, החולש על תקציב של כשישה מיליארד שקל ועל יותר מ-27 אלף שוטרים, להתייצב בחזית ההגנה על אכיפת החוק והבטחת זכויות האזרח. במקום לשדר רוח לחימה, עוצמה, נחישות ומחויבות לערכי הדמוקרטיה, התגלו קראדי ופקודיו כגוף נרפה, נבוך ומשתמט מלמלא את תפקידו."

כך או כך, זו המשטרה שיש לנו, לטוב ולרע; ניתן לפחות לקוות שבעתיד תפנים המשטרה את המסרים הברורים של היועץ המשפטי לממשלה ושל נשיאת בית המשפט העליון, ותפנים את העובדה שלא יתאפשר לה להשתמט מאחריותה על פי חוק.

ומה ביחס לציבור הרחב? כאן ניכר שתמונת המצב מורכבת. מחד, הייתה השנה התגייסות חסרת תקדים של עשרות מארגוני החברה האזרחית לתמוך במאבקנו בירושלים: ארגוני זכויות אדם, פלורליזם, צדק חברתי וסובלנות היו השנה לצידנו כפי שמעולם לא היו בעבר. זהו בדיוק המקום שבו הקהילה שלנו צריכה לשאוף להיות - חלק ממשפחת החברה האזרחית בישראל. אך לצד זאת, נותר תסכול רב ומוצדק בקהילה מהאופן המשונה שבו ניסתה התקשורת לאזן בסיקורה בין "הצדדים הניצים" בירושלים, כאילו יש איזון בין מי שמאיים באלימות לבין מי ש"מאיים" ללכת ברחוב. בתו של ראש הממשלה דנה אולמרט היטיבה לבטא תסכול זה בריאיון ליעל דן בגלי צה"ל מספר ימים אחרי ה-10/11; חבל רק שדברי אמת ראויים ומרגשים אלו לא נאמרו שבוע קודם לכן, בעיתוי בו יכלו להשפיע על הסיקור.

אבל מעבר לסיקור התקשורתי, חשפו השבועות האחרונים את זרמי ההומופוביה והגזענות העכורים בציבור הישראלי; אין המדובר רק בהתבטאויות של פעילים בציבור החרדי, אלא בקולות שעלו מכל עבר עימם התמודדנו כולנו. ד"ר מולי פלג כתב ב-יינט כי המאבק על המצעד "שימש קטליזאטור וגלאי לרבדים העמוקים והאפלים המאכלסים ציבור לא קטן בחברה הישראלית." ההתמודדות עם גילויי הומופוביה אלו היא שמביאה אותי, לבסוף, להתבוננות פנימה על האופן שבו התמודדנו כקהילה וכפרטים עם אתגרי השבועות האחרונים.

המראה שהוצבה מולנו אודות המציאות בה אנו חיים היא מראה לא נעימה, קשה להתמודדות ולעיכול. נעים יותר היה לחיות באשליה שהמציאות נוחה, סובלנית ומקבלת. אבל חשוב לזכור שהעימות סביב המצעד בירושלים לא יצר את המציאות הזו, הוא רק סיפק לנו את השירות החשוב של קריעת הציפוי הדק שהסתיר מאיתנו את פני הדברים כפי שהם בישראל, כאן ועכשיו. היו פעילים בקהילה שהפנימו למרבה הצער את ההבלים ההומופוביים בנוגע ל"מצעד הפרובוקטיבי בירושלים", והיו אחרים שסתם נבהלו. זו תגובה מובנת ונסלחת, שיש לקוות שהיא גם חולפת. הפנמת הדיכוי, האשמת הקורבן או פנטזיות מנוכרות על החזרתה של הקהילה בירושלים לארון לא יכולות להוות תחליף מעשי לאסטרטגיה קהילתית בונה.

אז מה למדתי על מדעי החיים ביום אחד בגבעת רם? הנה כמה מחשבות להרהר בהן. למדתי שגם אחרי חודשים של הסתה ואיומים, הקהילה שלנו יכולה להוציא מהבית קרוב לעשרת אלפים מפגינים. למדתי שאיננו לבד במאבק, ושיש לנו גב אמיץ בעולם ארגוני זכויות האדם בישראל: אילו רק נדע אנו להיות שותפים שווים למאבקיהם הצודקים כפי שידעו הם להיות חלק ממאבקנו הצודק. למדתי שאדם רוסו, שנדקר לפני שנה במצעד בירושלים, הוא בחור אמיץ, דובר רהוט ונואם בחסד: כל מי ששמע את דבריו בגבעת רם ידע שיש לנו עתיד בירושלים. ובסופו של היום, אחרי שלוש פעמים בהם אירועים חיצוניים השפיעו ישירות על מאבקנו בירושלים (ההתנתקות בקיץ הקודם, המלחמה בצפון בקיץ הנוכחי ובית חאנון כעת) לא היה אפשר שלא להרהר בקשר הזועק שבין פתרון הסכסוך והשגת שלום, לבין יכולתנו לבנות בישראל חברה שוויונית.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...