>  > 

ועוד לא דיברנו על אהבה

מפגשים של אהבה משורטטים מכמה רגעים אמיתיים, כאלה שמעולם לא התרחשו... ואולי כן? חמש נגיעות, ועוד אחת, של חום, בפתחו של חורף שרגעי הקסם האמיתיים שלו עוד לפניו. אתם מוזמנים להתרפק - הרומנטיקה כבר בפנים

1. שני אנשים נפגשים באולם קולנוע, לא רחוק מהתיכון שלי. אנחנו בשמינית, ועל המסך מצליח מוריס, על אף הכל, להתאהב בגנן של האחוזה. אין ספק, על המסך הם יודעים איך לעשות את זה. באולם, אני מצליח, על אף הכל, להתאהב בך, אבל ממש לא יודע איך לעשות את זה. רק לומר לך שהסרט שאני רוצה שנראה ביחד, "מוריס", מיצה את אומץ הלב שלי. אתה תמיד תישאר אהבת נעורים לא ממומשת, אבל לרגע אחד, ארוך כמו נצח, רגע שלעולם לא חלף, באולם חשוך בעיר בה נולדנו והתבגרנו, יכולנו להושיט יד ולגעת. ואולי בכלל זה בדיוק מה שקרה.... 2. הם נפגשים למרגלותיה של גבעה. כבר נפרדו קודם מחוץ לדירה שלו, אחרי לילה נעים, והוא כבר הפליג על אופניו במעלה הגבעה התלולה. הלילה נגמר, השחר עלה והם כבר החלו לצבור מרחק, נעים בכיוונים הפוכים - זה פוסע לשם וזה מדווש בכיוון ההפוך, במעלה המדרון. נותרו רק הזיכרונות המענגים. עוד מבט אחד מעבר לכתף, עוד סיבוב אחד של הדוושות, פסגת הגבעה כבר חולפת וגם קו הראייה שעוד חיבר - נקרע. שוקע במחשבות נעימות, מאבד ריכוז. פתאום, איזו נגיעה מפתיעה דוחקת בכתף, מנערת מתוך הנעימות הפנימית. הוא חזר, וויתר על כל שטיפס. האופניים נעצרות, השפתיים מתהדקות, והנה הוא שוב מפליג על אופניים במעלה גבעה תלולה. 3. הוא והוא נפגשים בבית החולים. אחד מהם טס מיבשת רחוקה כדי להיות כאן. הוא עבר אלפי מיילים בכמה שעות. השני, משותק בכל גופו. יעברו עוד חודשים לפני שיהיה מסוגל לגרור את עצמו מרחק כמה מטרים, וגם זה במאמץ גדול. "תציל אותי", הוא מעפעף. רק העיניים מדברות. אין משמעות לתחושות הגוף, אלא רק לידיעה שבנוכחות הקרובה. הגפיים לא זזות, אבל הלבבות פועמים באי סדירות מסוימת. האחות באה להכניס עירוי ולהוציא את המבקר שזה מרחוק בא. עוד עפעוף ואינך שם, ואפילו אי אפשר להטות את הראש כדי להרוויח עוד מבט אחרון. לא משנה. התחושות שיש, אלו מבוססות הלב, חזקות לאין שיעור מאלו שאין, מבוססות העצב. 4. שני אנשים נפגשים בתוך מטוס קטן. למטוס, אם אפשר לכנות כך את הצסנה הזעירה, יש (יש לקוות...) מנוע אחד. הוא טייס מתלמד, באחת מטיסות הסולו הראשונות שלו. ואני - אני סתם מבוהל. מרגיע את עצמי במלמול מתמיד: גם הוא, מן הסתם, לא רוצה למות. הוא כנראה יודע מה הוא עושה.... באמצע הדרך הוא משכנע אותי לאחוז בהגאים, והצסנה נעתרת לכמה תמרונים פשוטים (מאוד פשוטים: טיסה בקו ישר באותו הגובה בלי לשנות כלום). אחרי שעה בה, תודה לאל, לא התרסקנו, הוא הנחית את המטוס בשדה קטן, מוקף יערות. הקשר בין שנינו אף פעם לא היה מאוד משמעותי, אבל היה משהו ברגעים האלה שבהם החיים שלנו היו בידיים שלך, ברגעים של רק שנינו באמצע השמיים, שהיה הכי ביחד שאפשר לתאר. 5. ערב המילניום, והעיר מלאה בפסלי קרח, קפואה בהבל פיו של אמצע חורף צפוני. רק עשרות האלפים שמתעקשים בכל זאת לחגוג מרהיבים עוז, משום מה, לשוטט על מדרכות קפואות, נשימותיהם מערפלות מבטים להרף עין. בתוכם - שנינו. עוד כמה חודשים כבר לא אגור כאן יותר, אחזור הביתה. שנינו יודעים זאת היטב. הולכים לנמל לראות את הזיקוקים, אוחזים ידיים, תוך שאנו מודעים לאחיזת הידיים הרופפת שמבעד לכפפות העבות. שעת חצות מתקרבת. קולות הפעמונים מהדהדים והזיקוקים צובעים את השמיים, ועכשיו האצבעות הקפואות שלנו כבר אינן עטופות בדבר, אוחזות הן בחום כשהשפתיים שלנו נצמדות בפעם האחרונה באלף ההוא. ועוד נגיעה אחת: אולי מחר בערב, יושבים ביחד, נגיד במקום החדש עם העיצוב המהמם. שמח שבאנו לכאן, ידעתי שתאהב את העיצוב של המקום, וזה בסדר - אני מאוד אוהב את העיצוב שלך. התחכמויות קטנות של התחלה, אבל במקום להסמיק, פתאום מחזיקים ידיים. בפעם הראשונה. אותה ההתרגשות הנעימה והסוערת - הנה שוב היא כאן. ממצמצים קדימה, שועטים דרך השעות הבאות. לילה ראשון, והנה שעת בוקר הגיעה. מישהו ממשיך לנמנם, מישהו חובט בשעון המעורר - עבודה או לימודים או מילואים או משהו. וזהו, בינתיים, עד לבוקר-אחרי הבא. האם יהיה? בדרך לדלת, חיוך גדול מסתמן על הפנים והלב מנחה להסתובב בחזרה, לעוד נגיעה. כן, אני בהחלט מרגיש את האושר המסוים הזה מתרקם ויודע שנדבר בערב, כדי לומר ש....

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...