עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לסביות בקולנוע - טרם פרוץ הז'אנר

רותי זילברברג סוקרת את הקולנוע הלסבי (המרומז או שלא) בשנים של תחילת עד אמצע המאה הקודמת.

הסרט הראשון בו הראו בפירוש זוג בחורות, כולל נשיקה ומעין מין היה "רגע האמת" ("personal Best"). הסרט הזה נעשה בשנת 1982. אבל היו גם לסביות לפני 1982. וגם להן היו מודלים לחיקוי אותן ראו בסרטים. ההבדל הוא ברור, מה שאחרי 1982 (ועוד יותר לקראת סוף המאה) נאמר במפורש והיה ברור - נאמר קודם לכן ברמזים, פירורים, או בצורה שלילית.

בשנות העשרים והשלושים העליזות היו לסביות בסרטים. וגם אם הן לא היו בהכרח לסביות, לא היה הרבה מקום לטעות. וגם אם היה מקום לטעות, הן לא הוצגו בהכרח באור שלילי, ולפעמים הוצגו אפילו באור חיובי.

שני סרטים בולטים באותה התקופה היו "מרוקו" עם מרלן דיטריך, ו"המלכה קריסטינה" עם גרטה גרבו.

דיטריך הופיעה ב"מרוקו" ב-1930. באחת הסצנות שם היא גרמה סנסציה בזעיר אנפין כאשר לאחר הופעה במועדון לילה היא התנשקה עם בחורה מהקהל. ההופעה עצמה של מרלן הייתה בטוקסידו וצילינדר. מרלן דיטריך גם זכתה בתואר "הבחור הלבוש הכי טוב" באותה התקופה.

ב-1934 נעשה הסרט "המלכה קריסטינה" עם גרטה גרבו. הסרט הזה היה מבוסס על סיפור חייה האמיתיים של מלכת שוודיה הלסבית, קריסטינה, מהמאה השש עשרה. למרות שעל פניו היה לגרטה גרבו רומן עם ג'ון גילברט בסרט, הרי שרמזים על יחסיה עם הליידי אין וויטינג שלה היו למכביר גם כן. כשהיועץ נוזף בה שהיא לא מתחתנת, היא עונה: "אין לי שום כוונה [למות כבתולה זקנה] - אני אמות כרווק".

אבל ב-1934 נשבו כבר רוחות השינוי. בעקבות לחץ מצד קבוצות נשים וקבוצות דתיות הוחלט בהוליווד לבצע צנזור עצמי. לצורך כך נבחר הייז - שכתב את כל מה שאסור לראות בקולנוע ההוליוודי. בתחילה, חוק הייז קיים אך ללא אכיפה ואז הכנסייה הקתולית מתחילה ליישם את הדירוג הבא:
A - מאושר לצפייה
B - לא מוסרי
C - מוחרם
הוליווד, ללא ברירה, מתחילה ליישם את חוק הייז. לצנזור הראשי נבחר ג'ו ברין והוא מכהן בתפקיד זה במשך כעשרים שנה. החוק יוצא כנגד הצגת סטיות מיניות, נשיקות עם פה פתוח, חיבוקים מלאי תשוקה, פיתוי, אונס, הפלות, זנות, עבדות לבנה, עירום, ניבולי פה וגסויות באופן כללי. כך מתחיל עידן הצנזורה בהוליווד.

בתקופה הזו לסביות הוצגו כמשהו מאיים, אם בכלל. שתי הדוגמאות הבולטות בסרטים מהתקופה הזו הן ג'ודית אנדרסון המשחקת את מרת דנוורס ב"רבקה" של היצ'קוק, וגלוריה הולדן כ"בתו של דרקולה".

בשנות החמישים המוקדמות הלסביות עוברות להיות מוצגות או כ"בול-דייקס", בכלא בסרט "caged" למשל, או כנוירוטיות מעוררות צרות כמו לורן באקול ב"גבר צעיר בעל קרן". הסרטים הללו מהווים מעיין הזהרה לנשים שעליהן להתנהג כמצופה (מטבח, מיטה) או שיגמרו כלסביות מהזן הזה.
באותה התקופה הקהל הלסבי לומד ליהנות מרמזים, מפירורים, מדברים שאינם נאמרים אלא בין השורות. שם, בין השורות, נמצאות הדמויות הלסביות שאינן מוצגות באור כה שלילי. דמויות בולטות מתקופה זו הן דוריס דיי בלבוש גברי ב"קלמיטי ג'יין" - שרה על אהבה סודית (ובמקביל עוברת לגור עם קטי בראון ומציירת שלט לדלת עליו כתוב "קלמיטי וקטי" עם לב באמצע), או ג'ון קרואפורד כבוטץ' כנגד בוטץ' אחרת - מרצדס מקיימברידג' במערבון "ג'וני גיטאר".

בשנות הששים המוקדמות קוד הייז הולך ומתמסמס. הסרטים הבריטיים הלא מצונזרים והטלוויזיה החלו להתחרות בהוליווד, והוליווד נכנעה. הדבר היחיד שנשאר מקוד הייז היה הגבלת הקרנת "סטיות מיניות". מה ששבר סופית את הסעיף הזה בקוד בשנת 1962 (מבחינת הלסביות) היה סרט שנקרא "שעת הילדים" בכיכובן של שירלי מקליין ואודרי הפבורן ובבימויו של וויליאם ווילר. הסרט דיבר על מורה בפנימיית בנות שמואשמת על ידי אחת הבנות בהיותה לסבית. ההאשמה נעשית ללא רקע, אך מסתבר שעם בסיס. הלסביות הוצגה כמשהו שיש להתבייש בו. על פשע קטן מקבלים עונש קטן, על פשע גדול כמו אהבה לאשה - צריך לפחות למות. זה היה המוטו של סרטי הלסביות בשנות הששים. ב"שעת הילדים" זה נגמר בהתאבדותה של הדמות של שירלי מקליין.

בכל חיי היו רק שני סרטים שגרמו לי לסיוטים בלילה. אחד מהם היה הסרט "השועל" של מארק ריידל, סרט שנעשה ב-1968. נקלעתי אליו בטעות בגיל חמש עשרה. הלכתי לסינמטק כמה פעמים בשבוע, ונכנסתי לאיזה סרט שהקרינו באותו הרגע. בסרט יש את סנדי דניס ואן היווד - שתי רווקות מתבגרות שמחליטות שבמקום להתחתן הן יקימו ביחד חווה לגידול תרנגולות. השועל מאיים על התרנגולות שלהן, ומארץ', ה"גברית" יותר מבין שתיהן (אן היווד) יוצאת לצוד אותו. הסצנה הזו היא שגרמה לי להכי הרבה סיוטים. מארץ' עוקבת אחרי השועל, מאתרת אותו, מכוונת אליו רובה, ואז השועל מסתכל עליה. והיא קופאת.
כמה ימים אחרי מקרה השועל מגיע בחור לחווה. הנכד של בעל החווה הקודם. הוא משבש להן את החיים, מתחיל עם מארץ', ולבסוף הם כורתים עץ שהשניה התנגדה לכריתתו. למותר לציין שהעץ נופל עליה והיא מתה. הבחור כשועל.
הסרטים שנעשו בשנות הששים לא היו מקור אישור או הרגעה ללסבית צעירה. הדעה המקובלת היא שהסיבה לכך היא שהלסבית תמיד מתה בסוף. זה לא מה שגרם לי לא לישון אחרי "השועל". דווקא חוסר האונים, ודווקא מצד מי שהייתה אמורה להיות החזקה יותר, ה"מובחנת" יותר מבין שתי הנשים הוא מה שגרם לי לא לישון. נכון, חשבתי שמות השניה מיותר, אבל גם ידעתי לא להתייחס אליו יותר ממה שחייבים. זה יתר הסרט שגרם לי לסיוטים.

הסרט ששבר את חוק הייז בנוגע לסטיות מיניות היה סרט הומואים בשם ה"בחורים שבלהקה". זהו הסרט הראשון שבו כל ההומואים שורדים. לא מפתיע שסרט זה יצא ב-1970, יחד עם מצעד הגאווה הראשון, יחד עם הקמת התנועות לשיוויון זכויות על רקע נטיות מיניות.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...