עוד בחדשות ודעות
 >  > 

למה לצעוד בירושלים

בגלל המאבק על זכויות האדם, כדי לאפשר לבני ובנות הקהילה בירושלים לחיות יותר מחוץ לארון וכדי לא להיכנע לאלימות ולאיומים של הדתיים והימין הקיצוני. תזכורת למי שצריך, מצפן למי שחושש. חגי אלעד עונה לדוד מרחב

לפעמים, מאבק למען ערכים כרוך במידה של סיכון אישי. כל אחד מחליט עבור עצמו, מתוך עולם הערכים שלו ומידת הסיכון עימה הוא מוכן להתמודד, באילו מאבקים הוא מוכן להשתתף. שאלה זו אינה שאלה תיאורטית, זו שאלה מעשית מאוד, יום-יומית, שאלה עימה לסביות, הומואים, טרנס ובי מתמודדים מהיום בו הם עומדים על דעתם ועושים את הצעד הראשון אל מחוץ לארון; וזו שאלה רלבנטית להחלטה האישית שיקבלו אלפים שיבחרו להשתתף באירוע זכויות האדם המשמעותי ביותר שהקהילה שלנו מובילה, מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים, שיתקיים זו השנה החמישית ברציפות, והפעם ב-10/11.

מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים הוא מאבק אישי, חברתי וקהילתי למען ערכים ראויים: למען חיים בחברה שבה כל בני האדם זוכים לכבוד ולשוויון; ליצירת מרחב ציבורי שבו נראות הומו לסבית טרנס ובי היא דבר מובן מאליו; למען הפסקת הניצול הציני של ערכים "דתיים" על מנת להצדיק אפליה; כדי לאפשר לכל בנות ובני קהילתנו לחיות מחוץ לארון; למען קיומה של חברה רב-תרבותית, פתוחה, נאורה ודמוקרטית.

נדמה שרק מעטים מאוד מקהילתנו מסתייגים מערכים אלה. המצעד, אם כן, פועל לקידומם של ערכים ראויים.

מיקומו של המצעד בירושלים משרת לפחות שלוש מטרות מרכזיות: ברמה המקומית, הוא מנגיש את האירוע - ואת האפשרות הנוכחת לחיים גאים מחוץ לארון - לירושלמים בשלבים שונים של יציאה מהארון, ובפרט לאלה החיים בקהילות שמרניות בהן הומופוביה מצמיתה היא עובדת חיים יום-יומית וקבועה; ברמה הארצית, המצעד מביא את המאבק למען הערכים אותם הוא מקדם אל החזית הרלבנטית ביותר בישראל - לירושלים, על גזענותה, מחלוקותיה ושסעיה. לנוכח אלה, הוא מציג אלטרנטיבה אמיצה, חתרנית, ראויה; וברמה הבין לאומית, המצעד בירושלים ממנף את היותה של העיר סמל אוניברסאלי, מוחה על ניצולו לרעה של סמל זה ותובע את ניכוסו מחדש למען ערכים כלל אנושיים והומניסטיים.

מיקומו של המצעד, אם כן, הוא בחירה מובנת מאליה על ידי הקהילה המקומית. וכי איפה בדיוק אמורה לבטא הקהילה בירושלים את זהותה אם לא בירושלים? בנוסף, התגייסותם של רבים מתושבי העיר שאינם הומואים או לסביות, כמו גם של רבים מחוץ לירושלים וכן התמיכה הבינלאומית - גם כל אלה הם דברים מתבקשים, בהיותנו סוכני שינוי אפקטיביים בהתנגשות בין ערכים פונדמנטליסטיים לבין ערכי החברה הרב-תרבותית.

המצעד, אם כן, ראוי, ומיקומו בירושלים אינו מיקום דווקאי, אלא מיקום טבעי ומתבקש. מי שאינו מבין זאת כנראה התרגל לביזוי המושג "מצעד גאווה" והפנים את הפיכתו למסיבה מסחרית ממותגת, משעממת ומיותרת, שאין לא כלום בינה ובין ערכים חברתיים. כך שלהוציא את סוגיית הביטחון האישי, עבור מי שמאמין במאבק קהילתי משמעותי אין בעצם בכלל שאלה מה לעשות ביום שישי ה-10/11. התשובה, השתתפות במצעד בירושלים, ברורה.

ומה לגבי הביטחון האישי? הבית הפתוח, על בסיס לגיטימיות קהילתית וארגונית, שב וקיבל את ההחלטה לקיים את המצעד השנה בירושלים. לנוכח האיומים ורפיון מסוים שהסתמן במחויבותה של המשטרה להתמודד עם האתגר של אבטחת האירוע, נאלץ הבית הפתוח לעתור לבג"ץ, עתירה שכתוצאה ממנה התעשתה המשטרה ו"נזכרה", בסיוע פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון, במחויבותה להגן על חופש הביטוי. כעת שוקדת המשטרה באופן מקצועי על היערכותה לאבטחת משתתפי המצעד, ובמקביל לכך - עושה גם הבית הפתוח פעולות הפקה, אבטחה ודוברות לקראת האירוע. כל אלה הם התנהלות מתבקשת, מקצועית ומוצלחת של ארגון זכויות אדם העומד על זכויותיו במסגרת החוק.

ההיערכות המשטרתית המשמעותית לקראת המצעד היא ציון דרך במאבק על דמותה של ירושלים ועל זכויותיה של קהילתנו; היא גם ציון דרך בחייה של הדמוקרטיה בה כולנו חיים. לא רק שוטרים מכל המדינה צריכים להיקרא לירושלים ב-10/11, אלא גם כל מי ששותף לערכים אותם מבטא המצעד.

מחובתה של המשטרה להגן על ביטחון הצועדים ולסכל כל ניסיון אלים לפגוע בהם. מחובתנו אנו להשתתף במצעד כדי להגן על הערכים בהם אנו מאמינים. סביר להניח שיש בהיערכות המשטרתית הגדולה בכדי לסכל את הניסיונות האלימים, אם, חלילה, יהיו כאלה, לפגוע בצועדים. ועדיין, מחובתה של המשטרה ומחובתו של הבית הפתוח להיערך גם לתסריטי קיצון כאלה ואחרים, תהיה סבירותם נמוכה ככל שתהיה. יתר על כן, אי היערכות מראש גם לתסריטים אלה היא בבחינת חוסר אחריות; אבל, עם כל החיבה לדרמה-קווינס שבינינו - רצוי להימנע מלהכניס את עצמנו להיסטריה מיותרת מראש. הפחד יועץ רע הוא.

בינתיים, מי שכבר בחר פומבית להיכנע מראש לאיומים, עשה מקח טעות. הודעה פומבית על הרצף המבוהל של "תרחישי זוועה געוואלד! צריך לצעוד בתל אביב" היא לא רק מוטעית וחסרת יושר אינטלקטואלי, היא גם הודעה לישי שליסלים ולברוך מרזלים של העולם שהם צדקו (מעניין, דרך אגב... האם כשברוך מרזל קרא "לעצור את המצעד בכל הכלים" הוא פינטז גם על כך שבין הכלים שיעמדו לרשותו יהיו גם כותבים מבוהלים מתוך הקהילה...).

כך או כך, אסור שאלימות (שליסל) או איום באלימות (מרזל) תוכחנה כגישות אפקטיביות. אם ניכנע להן, תהיה זו בבחינת הזמנה לעוד איומים, ואם אלה לא יספיקו - הזמנה לעוד אלימות. הכלי האפקטיבי ביותר שיש לקהילה שלנו לסיכול אלימות הוא גישת המאבק הבלתי-אלים: לא להיגרר לאלימות, אבל גם לא להיכנע לה. מי שבוחר להיכנע לאלימות מראש, ועוד עושה זאת בפומבי, בשם צמצום החשש לאלימות, פועל, בטווח הארוך, נגד האינטרסים שלו עצמו.

אז מה לעשות?

יעריך כל אחד את מידת הרצינות של משטרת ישראל באבטחת המצעד ואת מידת הרצינות של הבית הפתוח בארגון האירוע: אם אינני טועה, זו צפויה להיות הפקת הגאווה המשמעותית ביותר והמאובטחת ביותר שידענו. שירי מימון ואסי עזר כבר אמרנו? עשרת אלפים שוטרים כבר ספרנו? ימצא כל אחד את נקודת האיזון האישית שלו בין סיכון למאבק, ויחליט איפה להיות ב- 10/11. מניסיון העבר, כמו גם מהיכרותי את האומץ של רבים מאיתנו במסעם האישי אל מחוץ לארון, אין לי ספק בדבר ההחלטה הראויה שיקבלו אלפים רבים, מירושלים ומחוצה לה, מהקהילה ומתומכינו הרבים, להשתתף במצעד ולהיות חלק ממאבק משמעותי וראוי במקום הנכון ובזמן הנכון. אני את ההחלטה שלי כבר קיבלתי: להתראות במצעד.

חגי אלעד היה עד לאחרונה מנכ"ל הבית הפתוח, והיה ממארגני מצעדי הגאווה בירושלים.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...