עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לפרוס כנף, לעוף מעל העיר

שעות אחרי פיגוע התופת הנורא במרכז ירושלים, נחגגה במועדון "לילה" בירושלים מסיבה של הליין האחר. חגי אלעד מהרהר על הצורך להיות יחד אחרי פיגוע, על מה שיכול היה ועל מה שאולי עלול עוד לקרות.

פחות מדקה של הליכה בלתי ניתנת להסבר מפרידה בין יפו פינת קינג ג'ורג' ו"לילה", ובקושי אחר-צהריים מסוייט אחד מפריד בין הרגע שבו חמישה-עשר אנשים מתו בפיגוע ההתאבדות במרכז ירושלים, לבין תחילתה של עוד מסיבה שבועית של "הליין האחר". הלילה הזה, הליין באמת אחר. כמו בכל שבוע, 150 הומואים ולסביות באו לכלות את פני מלכות הדראג, הסאונד הגרוע והקסם הכובש של ליין מסיבות הגייז המצליח בתולדות ירושלים. שלא כמו בכל שבוע, אנחנו קצת מופתעים למצוא את עצמנו כאן. וכן, כולם נוכחים, כך זה נראה מי שכאן לא היה בטעות ברגע הלא-נכון במקום הלא-נכון, כלל ההישרדות קובע הגורלות בימים אלה. בצהריים קול הפיצוץ הרעיד את לב ירושלים. דקה הליכה מפינת קינג ג'ורג' ויפו בכיוון ההפוך מ"לילה" נמצאים המדרחוב והבית-הפתוח. כמו בימים אחרים של פיגועים במרכז העיר, חוץ מלדעת מיד שמשהו נורא קרה, עוד לקוות איכשהו לטוב, להרגיע את כל המתקשרים ולהמשיך לעבוד אין מה לעשות. זו שגרת החיים בירושלים, גם למרכז הקהילתי ההומו-לסבי של העיר. כמה פעמים יצא לכם לשמוע את קולו של המוות רועם כה קרוב אליכם? עבור הרבה ירושלמים, כבר נהיה קשה לספור. אנשים שאני מכיר ואוהב, מתנדבים ועובדים של הבית, היו קרוב מדי לפיצוץ מכדי שמחשבה המתבקשת לא תצעק את עצמה: שהטקסט הזה, עם תזמון קצת שונה, היה עלול להיות הספד, שהדמעות המתנסחות כאן בקפידה היו הופכות לזעקה. מה אני בכלל מבין בהספדים? אבל החיים עדיין פועמים, ואחרי שהניידים חוזרים לעבוד השאלות באוויר מתחלפות מ"אתה בסדר?" ל"יש מסיבה, נכון?" ואמנם, ועוד איזו.

אולי מה ששונה הפעם הוא שאנחנו חוגגים גם את זה שפשוט, כולנו בחיים: שאפשר לראות ולהרגיש ולחבק אחד את השני זה הרבה יותר משכנע בכך שאנחנו כאן, שלמים ובריאים, מאשר "אני בסדר" משובש. אולי אפילו זה עוזר להתגבר על הפחד, על המחשבה הנוראה, המודחקת מייד, שזה היה עלול להיות אחרת. שעבור חמישה-עשר אנשים זרים לי, זה היה אחרת. שעבור כל מי שהכיר ואהב אותם, זה לנצח יהיה אחרת.

ומה יהיה עלינו, כאן בירושלים? ועוד מחשבה מתגנבת: האם החיים כאן הם עדיין רק בלפסט, או שאולי אנחנו כבר בדרך לסרייבו? מתי בדיוק קורה השינוי בו עיר מגוריך הופכת מעיר שחיים ואוהבים בה, שנאבקים בה על גאווה ושיוויון, לעיר במלחמה, שנאבקים בה על המזל להישאר בחיים. אולי זה כבר קרה? איך יודעים? ואולי זה לא יקרה אף פעם, אולי אף פעם לא נשים לב שזה קרה גם אם כל שאר העולם יחשוב כך, כי עדיין יש מסיבות ב"לילה" כל שבוע.

נסיכת הדראג הירושלמית טלולה בונט חוגגת היום את יום הולדתה. המסיבה הזו מתחילה עם "רוצה לרקוד, רוצה לשיר...לפרוס כנף, לעוף מעל העיר..." וטלולה, אקספריסיבית מתמיד, זוהרת ונוצצת, גורמת לכולם לרצות לרקוד, לשיר ולהתאהב בה. אחרי עוד כמה שעות הערב נגמר עם Ill die for you או אולי עם Im a survivor. כבר מזמן אמרו לי שאסור לשים לב למלים. אבל כשהמציאות מתפוצצת לך בפרצוף לרסיסים, מלים זה כל מה שנשאר לי כדי לנסות ולהבין מה קורה ומדוע המסיבה הזו ב"לילה" היא הדבר הנכון בלילה הזה. מזל טוב, טלולה: אנחנו אוהבים אותך תשמרי על עצמך.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...