עוד בתרבות ובידור
 >  > 

התחדשות מוסיקלית, המשכיות אמנותית

על הדיסק האחרון של נורית גלרון, "להתראות מתוק", בהפקה מוסיקלית של אבנר חודורוב, NMC. אבנר חודורוב - קלידים, בס, תכנותים ואקורדיון; בנצי גפני - בס; אבי סינגולדה - גיטרות; אשר פדי - תופים;

מרבית הביקורות שפורסמו על תקליטה האחרון של נורית גלרון, "להתראות מתוק", לא השתדלו יותר מדי להחמיא לזמרת, לביצועים ואף לא למילות השירים. אקסטזה והתלהבות מצד הביקורת לא היתה. כולם טענו שגלרון צפויה יותר מתמיד, שבביצועים שלה לא היה דבר חדש, שהיא איננה ממצה עצמה מבחינת הבעה מקסימליסטית של רגשות, שהטון בשיריה אחיד והמילים עוסקות באותו נושא כל הזמן: אהבות ופרידות, ופרידות ואהבות, ואהבות שמומשו והוחמצו ואהבות שלא מומשו והוחמצו. אולם הבעיה עם הביקורות ועם אלה המבקשים לומר לנורית גלרון שהיא מחוץ לבמת העשייה המוזיקלית היום, היא שהקהל פשוט אוהב ומנציח חלק ניכר משירי נורית גלרון בפנתאון השירים העברי. הרי לא היה יום זיכרון אחד בו לא הושמעו ממיטב שיריה: "עצוב למות באמצע התמוז", "ואולי אתה פה חסר לי", "ילדות נשכחת" ועוד; הרי כל ישראלי שמכיר ואוהב מוסיקה עברית יידע לפחות כמה שורות מ"יש לי סימפטיה" ושיריה החדשים "אתה הולך לישון מוקדם" ו"להתראות מתוק" מושמעים בתחנות הרדיו האזוריות והארציות גם יחד. אז מה בכל זאת הופך את נורית גלרון למושא של ביקורת חדה של מבקרי המוסיקה? נורית גלרון לא ביקשה אף פעם לחדש בכל דיסק שהיא הוציאה או לחולל מהפכה או להיות מקורית באופן יוצא דופן. הסגנון השקט, המאופק, זה שכואב עד אימה אבל גם עצור בעצמו ומדמם מבפנים, ידוע. זהו הסגנון של גלרון, המוכר והאהוב. בזכות זה היא אהובה, בזכות זה היא נורית גלרון. כל סגנון אחר לא יתאים לה. אם גלרון תשיר את "להתראות מתוק" עם הווקאליות האופיינית לריטה למשל, היא תאבד מקסמה, וכמובן להפך. עם זאת, החידוש המרכזי בדיסק של גלרון היה שמירה על סגנון שירים אחיד מבחינת התוכן והמסר אך ביצוע ווקאלי שונה וייחודי לכל שיר ושיר. גם מי שמאד יתעקש לא יוכל למצוא זהות מבחינה ווקאלית בין שיר לשיר, שלא כמו בדיסקים אחרים של גלרון, דוגמת "אני ראיתי יופי" הכואב כל כך והיפהפה כל כך. גלרון גייסה לשם כך את הצוות של יהודה פוליקר (אבנר חודורוב כמפיק מוסיקלי, יעקב גלעד כיועץ אמנותי), נציגים מהצוות של רמי קליינשטיין (בנצי גפני ויועד נבו) ושפע הופעות אורח (לאה שבת, יוני רועה בביצוע מדהים ורונית שחר).

יש הטוענים, דוגמת גידי אביבי ב"הארץ", שגלרון שרה כמי שאיננה מעורבת בשירתה. טענה זו היא סובייקטיבית לחלוטין לאור השמיעה המוסיקלית של כל אחד ואחד מאתנו, אולם קשה שלא להבחין באיזשהו רצון מצד מבקרים מסוימים דווקא לנגח את גלרון ללא הסברים רבים, בטור שאורכו פחות מ300- מלים בעמוד האחרון של המוסף השלישי. זה לא רציני, זה ממש לא מכובד לזמרת כנורית גלרון, פחות לעיתונות המבקרת אותה. גלרון איננה מצליחה לעורר בשומע רגשות מסעירים כל כך שיביאו לכדי פרץ דמעות, נכון. אך היא מעוררת סנטימנטים חזקים, חשיבה על החיים ומסלולם, חשבון נפש ועצבות עמוקה. בכך ייחודה.

העטיפה של הדיסק מעוררת חשק נדיר לקנות אותו. גלרון נראית צעירה מתמיד, יפה מתמיד ומפויסת מתמיד. היא מרשה לעצמה להביע בשיריה בשלות רגשית שרבים מעמיתיה אינם מרשים לעצמם, דוגמת יהודית רביץ למשל, שבדיסק האחרון שלה "געגוע" החמיצה כמעט את כל הייחודיות הווקאלית שלה, שמוצתה בביצוע המדהים לשירו של אלכסנדר פן "וידוי". מי שמבקש להכיר זמר איכותי, רצוי שיתחיל מההתחלה. מי שמבקש להכיר את נורית גלרון, רצוי שיתחיל מהסוף. "להתראות מתוק" יהיה נדבך מרכזי בעשייתה המוסיקלית, וכל חובב מצוי של מוסיקה עברית יעשה עוול לעצמו אם לא יוסיף את "להתראות מתוק" למדף הדיסקים המלא גם כך בביתו.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...