עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הם מלוכדים, אנחנו מפוררים

בעוד שהחרדים מתגברים על האיבה הפנימית בין החצרות והזרמים הדתיים כדי להיאבק בהומואים, אנחנו עסוקים במלחמות בינינו לבין עצמנו. דן אחד הגורמים המרכזיים לכך הוא היעדרה של תרבות קהילתית אמיתית

באחד הספרים שקראתי נתקלתי במשפט "אנחנו לא יכולים להיות חברים אמיתיים אם לא יהיו לנו אויבים אמיתיים", שזרק אותי מיד לכיוון מחשבה על הקהילה ההומוסקסואלית. שני דברים חשובים קרו לקהילה הגאה בארה"ב בשעה שהתהוותה בשנות השישים. אחרי שכבר מחו, התארגנו, צעדו בגאווה וכמעט התפוררו. הראשון היה הופעתה של אניטה בראיין בסוף שנות השבעים, מלכת יופי משנות הארבעים שהפכה לאישה מבוגרת דתית והחלה במסע שנאה נגד הומוסקסואלים. הקהילה הגאה, שכבר החלה להתפורר לקבוצות קטנות מצאה את האויב הגדול שלה, התעוררה החלה לפעול נגד האישה. גופים שונים חזרו לשתף פעולה, נערכו הפגנות ומצעדים. זה עזר והאישה נעלמה, ולאחר מכן החל מחדש תהליך ההיפרדות של הקהילה. בתחילת שנות השמונים נולד אויב חדש ורצחני הרבה יותר. האיידס. בבת אחת נוצרה קהילה גדולה ורחבה מאי-פעם. גם אלו שלא לקחו חלק בפעילויות עבר הצטרפו, כי האויב נגע אישית ופיזית בכל אחד. קבוצות ישנות התעוררו וקבוצות חדשות קמו כדי להלחם במחלה. שוב התאחדה קהילת הגייז האמריקנית להילחם באויב משותף. בארץ יש לנו לכאורה אויב קבוע - הציבור החרדי. אבל בניגוד למה שקורה בארה"ב, בקהילה הגאה בישראל החרדים לא מצליחים לגרום לליכוד הכוחות בתוכנו. לעומת זאת, אנחנו גורמים לליכוד כוחות חסר תקדים אצלם. לרבנים או לפוליטיקאים נוסח אלי ישי לא באמת אכפת מהגייז. אלא שהגדרת ההומוסקסואלים כאויב הדת והתרבות הפנימית שלהם, היא זו שמאחדת את הדתיים. הפחד שנזרע בתרבות הקולקטיבית שלהם בעבר, נופל על אוזניים המוכנות לשמוע. החרדה מפני חריגות בתוך קבוצה כל כך סגורה ובעלת ערכי חיים כל כך נוקשים ובלתי ניתנים להרחבה גורמת להם להישאר עמוק בתוך העולם הסגור והנעול בו הם חיים, ומגנה עליו מפני התפוררות. לאחר שהפחדים האחרים, הישנים, נוצלו עד תום, אנחנו המניע שלהם להישאר מאוחדים. הרבנים אינם מוטרדים רק במלחמה בהומואים, אלא בעיקר במאבק הפנימי והאמיתי שלהם על לכידות וכוח קהילתי-חרדי. הגייז משמשים להם כתירוץ להשארת המאמינים תחת מרותם, באמצעות הטלת פחד מפני "האויב המחכה של בחוץ" וצועד ברחובות. זו בהחלט צורה של שלטון כוחני פנים-קהילתי מצד הרבנים, ולכן מצעד הגאווה נתפס בעיניהם כאקט אנטי דתי מוצהר, ובשל כך בלתי-לגיטימי. במצב זה, הסיכוי לקבל תמיכה מנציגים בציבור החרדי היא אפסית, משום שכל מי שמעז לחשוב על אמירה סובלנית כלפי המצעד מתוייג מייד כ"בוגד". עומק השנאה בוער בעיניים.

ואצלנו? פילוג ומאבקים

אצלנו, לעומת זאת, אין איחוד אלא דווקא פירוד, עד כדי כך שיש הומואים שרואים בהומואים אחרים את האויב ולא מהססים לתקוף זה את זה בכל הזדמנות כמעט. אצלנו, ההומואים ההומופובים אינם מגינים על הקהילה, ואינם רואים עצמם חלק ממנה. במקרים רבים הם מחרחרי ריב וממלאים את השיח בארס מבלי שהם מנסים להציל או לבנות משהו פנים קהילתי. אנשים מגדירים את עצמם בצורות שונות, בעזרת מוצא, דת, שפה, ערכים, קהילות דתיות, קבוצות אתניות ומוסדות. ניו-יורק ההומוסקסואלית אכן מחולקת לכל הקבוצות הללו וחיה איתם בשלום. בארץ אין לנו לא את הקבוצות, לא את המסורת ואפילו לא יצרנו מוסדות אמיתיים אחרי כל כך הרבה שנות פעילות. איך קורה שלתוך חברה שעל פניה נראית הרבה יותר פתוחה, שמבחינות רבות ובעיקר מבחינה חוקית מקדימה את רוב הארצות בעולם בקבלת ההומוסקסואלים, נולדים אנשים שדרך החשיבה והתחושה העצמית שלהם נשארה אי שם רחוק במאה התשע-עשרה? למה כל סימני התרבות של העולם החדש והנאור נסתרים מעיניהם או שהם דוחים אותם ומעדיפים להישאר קשורים לדעות כל כך ישנות ולא רלוונטיות יותר לתרבות החדשה שבתוכה הם חיים ולמעשה מחזיקים בעמדה הומופובית?

זהותתרבותית היא לכידות חברתית

זהות תרבותית יוצרת לכידות קבוצתית. גם אם הדתיים מחולקים בין חצרות שונות השונאות אחת את השנייה, יש להם לכידות חברתית ממין אחר, כזו המתאמתת מחדש בכל פעם שיש דבר המאחד אותם מעל האיבות הפנימיות. אולי מה שחסר לנו באמת זו צורה של תרבות הומוסקסואלית חזקה. ייתכן שמרגע שהעולם הסטרייטי אימץ לו בחדווה את מה שהיה פעם תרבות שוליים סמויה וניתנה רק למביני דבר את סוג ההנאה המשותפת והאחווה הסודית, לא נשאר לנו הכוח התרבותי המלכד. עברי לידר, יוסי וג'אגר, ועוד סמלים ש"שייכים" במקור לקהילה, הפכו לגיבורים של הציבור הכללי, ובכך נפרדו מהערכים של הקהילה ההומוסקסואלית ומהמאבק הפנימי שלנו. הם צמחו מתוך העולם הגאה, זה שנתן להם את כוח ההשראה, אך נטשו אותו לטובת המיינסטרים. כשתרבות הגייז הופכת פתוחה לחלוטין, נגישות לכלל הציבור, לנו לא נותרים גיבורים להזדהות איתם. אנחנו חיים במדינה רב-תרבותית בעלת קבוצות של מורשת ותרבות אתנית, שנאבקות על מקומן הנבדל בחברה ובתרבות. סרטים שדוברים גרוזינית, מוזיקה ערבית אמיתית כל אלה הם חלק מהתהליך הזה של תרבות קהילתית המאחדת ציבור שלם סביב רעיונות והקשרים חברתיים. לכל תופעה תרבותית כשזו מתלווים לא רק צלילים מוזיקליים אלא גם ערכים חברתיים. לנו אין תרבות כזו, ובהיעדרה אין לנו את הדבק התרבותי שמלכד את החברה שלנו ומגן עליה נוכח האיומים החיצוניים שלנו.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...