עוד בחדשות ודעות
 >  > 

קהילה בלי גבולות

צעדה בגאון ובגאווה אינה אמצעי להחצין את החריגות, אלא אמצעי דמוקרטי ולגיטימי לנסות ולשנות את העולם. להראות שאנחנו כאן ושאנחנו לא מתכוונים ללכת לשום מקום עד שלא נזכה לשיוויון. ערן פאר משיב למאמר של גפן בר

גפן בר שאלה שאלה שאף אחד עדיין לא השיב לה עד היום: "למה להחצין את החריגות שלנו, כשבעצם כל מה שאנחנו מחפשים זה שוויון, ושיכירו שאנחנו בדיוק כמו כולם". איני יודע האם בעולם הפרטי של גפן בר, להיות לסבית זה להיות חריגה. בעולם שלי להיות הומו זה להיות שייך ולא חריג. בדיוק כמו יהודי בגולה, בדיוק כמו אינדיאני בטקסס או אדם באשר הוא בכל מקום על גבי הגלובוס. לצעוד בגאון ובגאווה אינה אמצעי להחצין את החריגות - היא אמצעי דמוקרטי ולגיטימי לנסות ולשנות את העולם. ההפגנה הזאת היא הכלי הלגיטימי ביותר שנתנה לנו הדמוקרטיה על מנת להראות שאנחנו מחצינים את מי שאנחנו - בני אדם שזכאים לשוויון והכרה בדיוק כמו כולם.

במדינה דמוקרטית זכות המיעוט להישמע בדיוק כמו זכותו של הרוב, אם לא יותר. במדינה ישראלית דמוקרטית הדרך היחידה להשיג בה כל דבר שליבך חפץ הוא רק על ידי כוח. "ברומא התנהג כרומאי". את כללי המשחק עדיין אין לנו מספיק כוח כדי לשנות, אך כישראלים החיים במדינה שהאג'נדה החברתית שלה משתנה לאין שיעור חובה עלינו להשמיע ולהישמע.

קבוצה של אנשים שבאה להפגין בדרך שהיא רואה לנכון, בין עם הנפת שלטי חוצות בכיכר רבין ובין בצעידה עם דגלים סרטים וכן, גם תחתוני פרווה, היא כל היופי של המשטר הדמוקרטי באשר הוא. גם אם אני לא מסכים עם ההליכה הפרובוקטיבית אשר באה להציג את הקצוות הקיצוניים של הקהילה, מי אני שאמנע מהם להציג את עצמם? הם חופשיים וגאים במה שהם, בגוף שלהם, ובזכות שלהם להפגין בדרך שלהם.

שני הצדדים מחפשים את הצדק הפרטי שלהם

קבוצה של פעילי שלום שמפגינה בגדר ההפרדה תיתפס בעייני הצד השני כחבורת בוגדים שמאלנים שלא אכפת להם ממדינת ישראל, בעוד שלאלה אכפת מהמדינה לא פחות מהמתנגדים להם. קבוצה של מתנחלים שתפגין מול בית ראש הממשלה עם שלטים נוקבים תיתפס בעייני הצד השני כקבוצה קיצונית שהורסת את המדינה ואת הסיכוי לשלום. וכך גם מצעד הגאווה, שנתפס בעיני הצד השני כמצעד התועבה, כאשר כל אחד מחפש את הצדק שלו. נכון גפן, הצדק אינו מובן מאליו. ולכן, בשביל להשיג אותו צריך לעבוד קשה ולצאת לרחובות להפגין כוח. לצאת לרחובות כמה שיותר אנשים בשביל לומר "אני פה ואני לא הולך לשום מקום!"

שאלת האם המצעד לא יהפוך אותנו לחלק נפרד באופן מוחלט. כנראה שפספסת את מטרת ההפגנה כולה, בגלל שאנחנו נתפסים כקטנים, וחריגים, אנחנו חלק נפרד. אם נתקבץ יחדיו ונראה שדג הזהב הקטן הוא בעצם לוויתן כבד משקל ורחב מימדים, הכרישים באוקיינוס לא ימהרו לראות אותנו כטרף קל ויבטלו את קיומנו. יהיה זה מיותר להזכיר את קבוצות המיעוט הגדולות ששררו ברחבי הגלובוס ורק דרך הפגנת כוח כמותי השיגה את מה שהגיע לה מלכתחילה. מתוך כל אותן הקבוצות - נראה לי שתזדהי עם הנשים באשר הן שרק דרך התקבצות והשמעת כוחן וקולן - זכו לקבל את הזכות הבסיסית להצביע ומשם הדרך נסללה להמשך.

רק אם נראה שאנחנו לא איזה כמה סוטים שעושים את מה שרוצים לעשות בחדרי חדרים, אלא נופיע כהמון גדוש על מרקע הטלוויזיה, מיד אחרי אייטם על הפגישה של פרץ עם בכירים במשרד הביטחון, נשיג את המגיע לנו מלכתחילה. בשנה הראשונה, אותו ישראלי הומופוב שיושב על כורסת הטלוויזיה עם כרס שעירה ופיצוחים, יאמר לעצמו "גועל נפש, סוטים". בשנה השנייה, הוא יאמר "עוד פעם ההומואים האלה, שישבו בבית!" ובשנה השלישית הוא יחשוב לעצמו ש"ההומואים האלה משתלטים לנו על המדינה". וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים להשיג: הכרה בכוח שלנו. אז, הישראלי ההומופוב עם הכרס השעירה לא יופתע כאשר הכנסת תעביר חוק לנישואין אזרחיים בין בני-זוג מאותו המין כי הרי כבר השתלטנו על המדינה ואנחנו מנהלים אותה לפי דרכנו.

מדוע לא מתנגדים למועדוני לילה וסרטי פורנו בירושלים?

רבים ורבות לפניי דיברו על האם זה נכון / טוב / לגיטימי / תורם / מזיק לצעוד דווקא בירושלים. ככל שאני מבין את חששותיהם של חברי לקהילה וככל שאני מבין את רגשותיהם של חברי לאזרחות, החרדים והדתיים, אני לא מבין מדוע זה שיקול בכלל. אני אזרח במדינת ישראל. איני רואה את עצמי כחריג. למדינה שלי יש עיר בירה. עיר המכילה תיאטראות, המציגים הצגות שמכילות גם סצנות ארוטיות. בעיר הבירה שלי, ישנם בתי קולנוע המציגים את מיטב סרטי הוליווד. יש בה גם סינמטק שמקרין סרטים שרחוקים מהצניעות החרדית. בעיר הבירה שלי יש חנויות שמוכרות חזיר. בעיר הבירה שלי יש פאבים ומועדונים שפתוחים גם בשבת. יש בה אפילו את השושן שמקבץ בחיקו את הגייז של העיר.

בעיר הבירה שלי יש גם ערבים. יש בה מסגדים. יש בה גם נוצרים. יש בה כנסיות. יש בה גם הרבה חרדים ובתי כנסת. ירושלים היא עיר הבירה של כלל אזרחי ישראל. כאשר יש אירוויזיון הוא מתקיים בירושלים. אושיות הדמוקרטיה הישראלית ממוקמים בירושלים. הרשימה עוד ארוכה.

אז מדוע כאשר ישראל נבחרת לארח אירוע בקנה מידה עולמי, לא יתקיים האירוע בעיר הבירה שלה? שהיא, שוב, עיר הבירה של כלל אזרחיה? אם היא קדושה כל כך , מדוע לא מפגינים חברי השילוש הקדוש נגד תועבת האירוויזיון, השחתת היהדות על ידי הסינמטק התיאטראות ושלל "הפיתויים"?

הם מ-פ-ח-ד-י-ם, הם לחוצים. כי הם יודעים שאנחנו חזקים ורחמנא לצלן - אנו עלולים גם להשיג את מה שאנו רוצים.

גפן דיברה גם על סובלנות מופתית. סובלנות מופתית אינה לשבת בבית כדי לא לעצבן את הצד שכנגד. סובלנות מופתית היא לצעוד ולשמוע את קריאות הבוז, הגידופים, הקללות והקריאות הגזעניות ולא להפגין אלימות. אתם יכולים להבטיח לי שפעיל שלום עכשיו שייקלע לתוך הפגנה של מתנחלים ייצא בריא ושלם? אתם יכולים להבטיח לי שבחורה צעירה עם חולצה של מר"צ שתקלע להפגנה של ש"ס תצא בריאה ושלמה? אני יכול להבטיח לכם שחרדי שייקלע לתוך לב ליבו של מצעד הגאווה בירושלים, יצא בריא ושלם ואולי גם ישנה קצת את דעתו, מניסיון. זוהי הסובלנות המופתית. לדעת להפגין את דעותיך בגאון ובכוח אך לשחק לפי כללי המשחק הדמוקרטי - קרי להביע את דעתך ולקבל אך לא להסכים עם דעתו של האחר.

מצעד הגאווה הוא לא רק הבעת כוח. הוא גם הבעת לגיטימציה מצילת חיים. כאשר הילד החרדי או החילוני, אשר מודע לנטיותיו המיניות ומרגיש כל כך לבד, יציץ מהחלון או ילך עם חבריו החרדים להפגין נגד, ויראה את המצעד, ידע בתוך תוכו שהוא בסופו של יום לא חריג. כי הנה - צועדים לפניו אלפי (ולא מאות, גפן) בני אדם שרצה הגורל - והם בדיוק כמוהו. ומי יודע, אולי הילד החרדי הזה יום אחד, יזכה לחיות בחברה פלורליסטית, שוויונית, ולו בזכות אותו המצעד שראה כשהיה ילד.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...