עוד בחדשות ודעות
 >  > 

רוצים שוויון? הפסיקו לצעוד!

אנו דורשים שיוויון ומתעקשים שלא יראו בנו חריגים בתוך החברה והמדינה. אך האם הפתרון הוא בצעדה המונית, שרק הופכת אותנו לחלק נפרד מהציבור וגוררת כלפינו כל כך הרבה אלימות ושנאה? גפן בר מתנגדת למצעד הגאווה

המאבק של גייז הוא למען הכרה וקבלה כ"חלק בלתי נפרד" מהחברה, הווה אומר: זכויות שוות ללא אפליה בשום מקרה. כחלק מכך, מדי שנה יוצאים מאות אנשים גאים להפגין למען זכויותיהם, להפגין על מנת שהחברה תקבל אותם כחלק שווה לכל דבר.

זה נקרא "מצעד הגאווה" , אך אלו מהצד השני קוראים לזה מצעד התועבה, ודורשים לבטל את הצעדה בירושלים בכדי למנוע תסיסה בעיר הקודש. חברי הקהילה הטרנס-הומו-לסבית דורשים לקיים את המצעד בשם זכויות האדם ובצדק, אך שוכחים שהצדק הוא לא מובן מאליו. הזמן כן - והוא יעשה את שלו עם או בלי המצעד.

הקהילה הגאה מסרבת בתוקף לקבל על עצמה את תווית החריגות, היא דורשת זכויות שוות, הכרה בתאים משפחתיים חד-מיניים ונאבקת להיות חלק בלתי נפרד מהחברה. אך האם המצעד הזה ישיג את המטרה? האם עצם קיומו של המצעד לא הופך אותנו לחלק נפרד באופן מוחלט?

האם כל מיעוט בחברה שלנו שדורש זכויות גם יוצא בהמוניו בתופים, מחולות, צבעים ובני זוגו? האם יש דבר כמו "מצעד המובטלים"? "מצעד האמהות החד-הוריות" או "מצעד הגברים הגרושים"?

ואם כבר מצעד, אז למה בירושלים? למה לעיני ה"מתנגדים" התקיפים ביותר? למה לעיני אלו שאולי לעולם לא יוכלו להבין? אלו שעטופים בדעות קדומות המגנות על פחדיהם להכיר בשונה? זוהי מלחמת התשה שבסופה אדם נבער כבר החליט להוציא סכין ולנסות לקחת חיי אדם בגלל דעה קדומה. 

אם אנחנו באמת שווים כמו כולם ואף גאים מהם - בואו ניתן דוגמה לאחרים - דוגמה לסבלנות וסובלנות מופתית. אנחנו טוענים שאנחנו "רגילים", אז בואו נמשיך לחיות את חיינו, בלי טיפה של בושה. יתרה מכך - בואו נמשיך לחיות את חיינו בגאווה, על שאנחנו מי שאנחנו בלי כל קשר לנטייה המינית.

רוצים להיות שווים? תתנהגו כשווים.
רוצים זכויות? תעתרו לבית משפט.
רוצים מודעות? בואו נתחיל ממערכת החינוך.
רוצים יחסי ציבור? לשם כך קיימת התקשורת.
רוצים סובלנות כלפי נטיות מיניות "חריגות"? די להחצין את החריגות!
רוצים שכל זה גם יעבוד? תנו לזה זמן.
זה לא יעבוד אחרת, משום שהמצעד יעורר מחלוקות ויתסיס את קשי הדעה.

אני נגד המצעד, בין אם הוא בירושלים או בתל-אביב או בבאקה אל-גרביה, משום שאני נגד הפגנות ומצעדים. אני נגד יחסי ציבור צבעוניים לקהילה שלנו.

אני בעד מודעות, בעד הקמת יותר בתים פתוחים, בעד קלפים על השולחן בשיעורי חינוך מיני כבר בבית הספר היסודי. אני בעד להשקיע את כל הכסף שהולך על המצעד למטרות נעלות כמו לתת גג לילד בן 16 שנזרק מביתו בגלל דעה קדומה של הוריו בנוגע לנטייתו המינית. אני בעד שילד נשי או ילדה גברית יהיו שווים ברמת ה"מקובלות" שלהם בבית הספר ולא יתביישו בחיצוניות ובמיניות שלהם. אני בעד שאנחנו כ"עם סגולה" נאפשר לכל אחד מאיתנו את הזכות להיות מי שהוא באמת.

הרי הבושה היא לא באהבת אישה לאישה או אהבת גבר לגבר, איך אפשר להתבייש באהבה? גם לא באהבת בגדי נשים או גברים, זוהי כבר האהבה הפרטית והאינטימית שלך. הבושה היא בהתלהמות. הן מצד ה"גאים" הצועדים והן מצד המתנגדים שמאיימים לקחת חיי אדם. הבושה היא בחוסר היכולת שלנו כבני אדם להפנים את העובדה שיש אנשים שונים, עם דעות קדומות או נטיות שונות.

נכון, ללא המצעד, לא תשמע צעקתנו. אך עם קיומו של המצעד אנחנו מקבלים את התוצאה ההפוכה. במקום שיוויון זכויות - אלימות, במקום הכרה - בוז. המצעד מעורר את אותם אנשים שמחכים לימי הדין האלה כדי למזער את הכמות שלנו, להפוך אותנו ל "מינימום נזק חברתי" ולפגוע בנו.

המצעד יתקיים, כמובן, גם בלעדי, ואני לא אהיה חלק ממנו. זה לא אומר שאינני גאה. אני גאה. אבל אני גאה במי שאני בלבד, ובמה שהשגתי בחיי, בלי קשר לנטייתי המינית שממש לא רלוונטית בשום מקרה, לאף אחד.

ולפני שאתם הולכים לצעוד בירושלים, בתל-אביב או בכל מקום אחר, יש לי רק שאלה אחת שעליה אף אחד לא השיב עד היום. למה להחצין את החריגות שלנו, כשבעצם כל מה שאנחנו מחפשים זה שוויון, ושיכירו שאנחנו בדיוק כמו כולם
.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...