עוד בתרבות ובידור
 >  > 

"אחרי גיל 40 אתה הופך לבלתי-נראה"

סרטו התיעודי של גדעון בועז, "השנים הבלתי-נראות", מציג את חייהם של הומואים מזדקנים. "מבחינה אנושית וחברתית אנחנו שואפים לאפס. איפה החמלה? איפה הקבלה?", אומר בועז. דן לחמן פגש אותו לראיון על החיים אחרי גיל 40

סרטו של גדעון בועז, "השנים הבלתי נראות", זרק אותי באחת למקומות אחרים. האנשים הרהוטים מאוד ובעלי יכולת ההתבטאות הגדולה נתנו שם והגדרה למצב שלא הייתי מודע לקיומו. במחשבה שניה, צריך הייתי לחשוב על ההגדרה הזו בעצמי, עוד קודם. אני בגיל הזה שאליו מתכוונים ועליו מדברים האנשים המרואיינים בסרטו של גדעון. באמצע שנות הארבעים שלי החלטתי לחדול מפעילות ציבורית. הרגשתי שעייפתי, שמיציתי. שאני הופך להיות תוכי המדבר את הפוליטיקה ולא איש עם תכונות ושפה אינדיבידואלית. התרחקתי לא רק מפעילות קהילתית, אלא גם מחיי הקהילה. הפסקתי ללכת למקומות מפגש, אינני מכיר מקרוב אף אחד מהמועדונים, לא הייתי בשום מסיבה.

ובכל זאת התחלתי להרגיש את הדחייה כבר אז, באמצע שנות הארבעים שלי. זכרתי התייחסות שלי בנעורי למבוגרים ולא רציתי להיחשב ל"זקן מלוכלך", לפדופיל. כל אותם כינויים המתגלגלים בקלות כזו על שפתי הצעירים. סרטו הדוקומנטרי, שמלבד היותו רגיש ומרגש מאוד, נתן לי את נקודת ההסתכלות הנכונה יותר. את ההגדרה המדויקת.

שישה אנשים מדברים אל המצלמה על חייהם ובעיקר על הזדקנותם בתוך הקהילה. הם חיים בניו-יורק הגדולה, שם המציאות עונה על כל דמיון, שם אין שום פנטזיה שאין לה תשובה ומימוש. העיר בה כל סיר מוצא לו מכסה.

אך הם אינם מדברים על חיפושי מין. הם מדברים על תחושת השקיפות, על העובדה שאנשים אינם מביטים בהם. הם מדברים על הצד הקיומי, הפשוט והיומיומי של החיים. אילו אלו יכולים היו להיות מונולוגים נרקיסיסטים מהסוג שאומר "פעם הלך לי מצוין, כולם הסתכלו עלי, רצו אותי, רדפו אחרי, וכעת כשהזדקנתי קשה לי למצוא זיון טוב". אבל במאי הסרט השכיל ועשה סרט אחר לגמרי, הגיבורים לא מצטערים על עברם שנמוג, אלא מדברים על ההתעלמות המוחלטת של צעירי הקהילה ועל ביטול הקיום שלהם כבני אדם בעיניהם.

גדעון בועז, במאי הסרט, עבר בחייו במספר תחנות. "גדלתי בחיפה, משם עברתי לתל אביב, משם לשוויץ, שם למדתי מלונאות והתחלתי לצלם", הוא מספר. "אחרי שנמאס לי ממלונאות, נסעתי ללמוד צילום בסן-פרנסיסקו, מצאתי עבודה בתחום ואז עברתי לעבוד על מה שעניין אותי אישית. מערכת יחסים שנגמרה הביאה אותי לניו-יורק, שם המשכתי בלימודי התואר השני שלי בצילום".

כיצד הגעת דווקא לתחום התיעודי?
"בכל השנים בהן למדתי צילום, התעניינתי בעיקר בדוקומנטציה. באחד מהפרוייקטים שלי צילמתי רקדני גוגו, אך לא מצד הצופה אלא מצד הרקדן - המתבונן באנשים הצופים בו. לאחר מכן עברתי לעבוד בוידיאו, הוספתי תנועה וסאונד, ואז התחלתי לעשות סרטים דוקומנטרים".

אתה בחור צעיר, מדוע בחרת לעשות סרט על הומואים מזדקנים?
"חיפשתי רעיונות ושאלתי את עצמי שאלות. התחלתי לחשוב על סטריאוטיפים. מה שאני קורא לו תופעת 98 אחוזים. אם תגיד הומואים יקשרו את זה מיד ל"ספרי נשים". הסטריאוטיפים מתייחסים רק ל-2 אחוז מהציבור, כל ה-98% הנותרים נותרים מחוץ למשחק, לא מתייחסים אליהם בכלל. איפה כל ההומואים הרופאים, עורכי הדין ומנהלי החשבונות? על 98 אחוז מאנשי הקהילה לא מדברים בכלל. הם לא באים לידי ביטוי".

"לראיין אנשי מקצוע כמו עורכי דין לא נראה לי מספיק מעניין רק בגלל שהם כאלה.
מכיוון שהלכתי והתקרבתי לגיל ארבעים, התחיל לעניין אותי אישית מה הסטריאוטיפ של המבוגר בקהילה. מה קורה עם כל המבוגרים. האם הם נשארים בפוקוס העדשה האנושית. האם הם בונים לעצמם חברה אלטרנטיבית. מה הם עושים, כשכבר לא בא להם לרוץ בשתיים בלילה למועדון, לקחת אקסטה ולהראות מטופשים".

נראה כי לסרט, מעבר להיותו מסמך דוקומנטרי, יש גם מטרות חברתיות.
"מהתחקיר הראשוני עלו בי שתי שאלות, שתי אג'נדות. הראשונה היא לחשוף את הקהילה שהיא לא קוויר צעיר וקהילתי. כי יש יותר כאלה מאתנו, ששייכים לדור המבוגר יותר, ה"שקוף". המטרה השנייה הייתה לפתח דו שיח, או לפחות לחשוף את הואקום של הסאבטקסט, את חוסר הקשר שבין הדורות".

באיזה סוג של חברה היית רוצה להזדקן?
"אולי זה פנטזיונרי בעיני, כשאני אומר שגבר גיי מבוגר יכול ליהנות מחברה של מישהו צעיר ולא על רקע מיני. להקים משפחה אלטרנטיבית. להיות כמו דוד טוב, כמו היחסים שיש לי עם אחיינים שלי אבל כלפי צעירים בתוך הקהילה".

"לא רק המבוגרים מרוויחים מהקשר הזה עם הצעירים. גם הבחור הצעיר יכול ליהנות מסביבה שבה לא יהיה לחוץ. לא יהיה בתוך שוק הבשר התמידי. מבוגר יכול להנחות או לייעץ ולהרגיע. לעזור להתבטא, לתת לצעיר מרחב מהסוג שצעירים לא מסוגלים לתת אחד לשני".

הסרט מתאר מצב מאוד קשה, של ניכור ונתק בין הדורות השונים. אתה מרגיש את זה בעצמך?
"אין ספק שהיום יש נתק בין הדורות. במקום שהדורות של היום יסתמכו על דורות קודמים, על הידע ועל הניסיון שלהם, הדור הקודם למד על בשרו להתמודד עם צרות גדולות, להמציא את הגלגל כל פעם מחדש. הדור המבוגר עבר שנים של מגיפה קשה, שלקחה איתה חלק גדול מחבריהם, והכניסה את אלו שניצלו לסוג של פאניקה שכעת נרגעה. בתקופה הקשה זו, הם הבינו את החיים מזווית אחרת, וקיבלו משמעות חדשה לחייהם".

ממה נובע הנתק הזה לדעתך?
"מה שמעניין אותי היום, זה מה הצעירים חושבים על העתיד שלהם. וגם זה לא לגמרי ברור. הנתק בין הצעירים למבוגרים הוא הפחד מפני השתקפות העתיד. החשש שלהם שכך הם ייראו בעתיד, כך אנשים יתייחסו אליהם. אין לנו בקהילה מודלים אחרים להתנהגות, ויש הרבה נרקיסיזם בצעירים. תראה מה הם לא עושים כדי להישאר כאלה. אף אחד לא רוצה להזדקן".

בועז מסביר כי ה"אשמה" במצב הזה מוטלת גם על כתפיהם של המבוגרים בקהילה. "שאלה שאני תמיד שואל את עצמי, זה האם בן 55-60 נמשך לגברים הומוסקסואלים בני גילו, או שהם ממשיכים להימשך ולהסתכל רק על צעירים בני 25-35. למה אנחנו, בני החמישים, לא מסתכלים על בני גילנו ומביטים רק על הצעירים".

"יש משהו שלא עובד נכון בקהילה. אנחנו חברה לא טולרנטית האחד אל השני. אנחנו בזים אל כל מי שנמשך למשהו קצת אחר מאתנו. צוחקים מצעירים שנמשכים למבוגרים. לא מקבלים באמת את קבוצת ה-BDSM, מדחיקים את כל מי ששונה, אחר. מבחינה אנושית וחברתית אנחנו שואפים לאפס. איך אנחנו אחד כלפי השני? איפה החמלה? איפה הקבלה? אני לא בטוח שהחופש עשה רק טוב לקהילה. סמים ושתייה הפכו להיות חלק ברור מהקהילה. תמונה של בחור יפה, שטוח, חלק ומשובץ בקוביות זה הערך הקהילתי העליון. האם יש משהו מעבר לזה? עומק? סובלנות? קבלה? אהבה? נראה לי שלא. זה היה המניע העמוק ביותר לסרט".

"השנים הבלתי-נראות", גדעון בועז, 25 דקות. יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע ההומו-לסבי ב"אוזן השלישית", ביום שישי, 16/6 באולם 'אוזן 3' בשעה 19:00.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...