עוד בתרבות ובידור
 >  > 

"היה לי חשוב לעשות את הסרט הזה"

"ביקרתי את עמוס גוטמן בימיו האחרונים, וכשראיתי את אמא שלו, בא הרעיון לעשות סרט. כשבנה של אחותי נפטר מאיידס, התחלתי לצלם". דן לחמן פגש את הבמאי דן וולמן לשיחה על סרטו החדש "ידיים קשורות"

למרות שהוא נחשב לאחר מיוצרי הקולנוע החשובים והמובילים בישראל, ולמרות הפרסים הרבים שצבר במהלך השנים, רובנו לא מכירים את הבמאי דן וולמן ואת עבודותיו, העוסקות בחלקן בנושאים הומוסקסואלים. וולמן, שקיבל את פרס פסטיבל קאן, שלושה פרסי "כינור דוד", פרס "ורד הכסף" (על "מחבואים" שנעשה בתחילת שנות ה-80) ואת אות מפעל החיים מטעם פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, חוזר כעת עם "ידיים קשורות", סרט חדש ומרגש.

וולמן יצר כמה מהסרטים הרגישים והמיוחדים בעשייה הישראלית. כך למשל, "התימהוני" שעסק ביחסים של צעיר העובד בבית אבות ונקשר לאחת הנשים הקשישות השוהה במקום, ומאוחר יותר את "מחבואים", הסרט הרגיש שעסק במושג ה"אחרות" בחברה, ובקשר הנרקם בין ילד צעיר למורהו ההומוסקסואל. ואי אפשר בלי להזכיר את "מיכאל שלי", שעסק בדיכוי תשוקת הטירוף והקשר שלו לסכסוך הישראלי-ערבי, דרך נקודת מבטה של גיבורה חולת נפש ועמוסה בתשוקות לחיים אחרים. גם בסרט החדש, הוא מביא נקודת מבט חדשה, אחרת, על היחסים בין אם לבנה.

במרכז הסרט מעמיד וולמן רקדן, הומוסקסואל נשא איידס (עדו תדמור), ואת מערכת היחסים המורכבת והטעונה שלו עם אמו, אותה מגלמת גילה אלמגור. הסרט בוחן את מחסומי השתיקה, הכאב והבדידות שמציבה המחלה בפני הנשאים והחולים בה, ואת ניסיון ההדחקה של האם מפני האמת הכואבת.

"את הרעיון הראשוני לסרט קיבלתי כשביקרתי את עמוס גוטמן בימיו האחרונים. עוד לפני שראיתי את עמוס בביתו, כשהוא מוקף בבני משפחתו, ראיתי לפני הבניין אמבטיה חלודה שהייתה הפוכה על המדרכה לפני הבית. מבלי לדעת מה מצבו של עמוס, הרגשתי פתאום שזה משהו סמלי, ויזואלי, שהתחבר לי רק אחרי שנכנסתי אליו לחדר", הוא אומר. "לא השתמשתי בדימוי הזה בסרט, החלטתי לאחר מחשבה להשאיר אותו אצלי, כמשהו פרטי".

"כשראיתי את אמו של עמוס", אומר וולמן, "עלתה בלתי השאלה מה היה קורה אילו היא הייתה צריכה לצאת ולחפש עבורו מריחואנה, גראס, שידועה כמקלה את כאב המחלה עבור נשאים רבים, ואף מאושרת וחוקית לשימוש עבורם, אך לא מסופקת על ידי קופת החולים. באילו סיטואציות היא עשויה הייתה להיתקל, בתוך העולם הזה, שהיא אינה מכירה".

אחיינו של וולמן, בנה של אחותו, נפטר ממחלת האיידס. האם החליטה לשבור את מחסום השתיקה שאופף את המחלה, את הנשאים, החולים ובני משפחותיהם, ובחרה להתראיין בנושא. "לא הייתי עושה את הסרט, אם אחותי לא הייתה מאשרת זאת", אומר וולמן. "החשש היחיד שלה היה שיזהו אותה עם דמות האם, היוצאת לחפש גראס בעבור בנה. היא לא חששה בשום שלב מהקישור בינה לבין הילד והמחלה".

לגעת בעצב

וולמן אומר כי הוא מקווה שהסרט יצליח לגעת בצופים שאולי גם יזדהו עם הכאב והצדדים האפלים והלא מוכרים של מחלת האיידס. "אני יודע שרוב הצופים יתרגשו מסבלו של הגיבור, האם היא זו שעשויה להיתפס כאילו היא לא בסדר משום שהיא חיה בהכחשה כל חייה. אבל אני, ככותב, אהבתי אותה מאוד. אני קשור אל כוח החיים שלה ואל הסבל".

"אני מרגיש איזו קרבה אל האימא הזאת. כמו בטרגדיה, אני מרגיש איזו סימפטיה לאישה הרעה לכאורה, כי היא לא באמת כזו. חולשה איננה רוע. היא באה ממקום מאוד אנושי, מאוד אמיתי, שמשותף לכולנו אבל נדחק החוצה".

בכמה מהסרטים שלך, ישנה התייחסות להומוסקסואליות, וכעת מגיע סרט שהוא "מוצהר", עם עדו תדמור, גיי אייקון, בתפקיד הראשי.
"נושא הגייז מעסיק אותי מכל מני צדדים וזוויות. מאחר ואני עושה סרטים מרומזים, אני מעדיף להיות מעומעם ולא לפרש הכל. לדעתי זה עושה את הדברים לפחות מעניינים. הצופה לא צריך לקבל את כל החומרים לעוסים, אני סומך על האינטליגנציה וההבנה שלו. תהליך החשיבה של הצופה חשוב ונותן איכות אישית פרטית ומאפשר לו להיכנס לתוך העלילה והסיפור".

הבחירה בעדו תדמור עשויה להיתפס כמאוד פופוליסטית, לאור הפיכתו לאייקון גאה.
"על עדו תדמור חשבה דווקא אשתי. לי היו בראש שמות של שחקנים אחרים. הלכנו לראות אותו רוקד וחשבתי לעצמי שהוא גדול מדי, גבוה מדי, קורן מדי. עלינו לראות אותו מאחורי הקלעים אחרי ההופעה והנה עמד בחור כמעט "רגיל" - לא גבוה לא גדול מדי. זו הייתה הנוכחות הבימתית שנתנה לו עוצמה כזו. חשבתי לעצמי שאם הופעה יכולה לתת לו כזה נפח, אני מוכן לבדוק ולעשות איתו מבחן בד - והנה הוא בסרט".

ואיך הייתה העבודה עם עדו?
"לעדו יש יתרון, שהוא גם חיסרון, בכך שהוא חיית במה. אבל הוא תפס מהר. ביום הראשון עוד דאגתי, לקחתי יותר טייקים, אבל עדו השתלט על המדיה מצוין. הוא נראה טבעי. כשכתבתי את התסריט, הוא היה עם עולם אפור בהרבה. אני לא אוהב דברים שהם יותר מדי פוטוגנים, שמצטלמים טוב. לא הייתי הופך את הגיבור שלי לצלם אופנה מוקף דוגמניות למשל, כי כבר ראינו כאלה. בגלל עדו שיניתי דברים. לעשות סרט על מורה ביולוגיה מעניין אותי יותר".

עם גילה אלמגור עבדת בעבר. איך היה לחזור ולעבוד יחד?
"בגילה יש משהו מאוד מוכר, מאוד חברמני, היא בעיניי סוג של "אמא אדמה". אחרי התפקידים האחרונים שלה בתיאטרון, הרגשתי שאני רוצה לעבוד אתה שוב. יש לה יכולות החצנת רגשות שמוכרת לכולנו, אבל כאן ניסיתי לעשות אתה דבר חדש, אחר מהצפוי. אני מקווה בשבילה ובשבילי שהצלחתי. לטעמי גילה עושה את אחד מתפקידי חייה כאן. אני שמח שיצא לי לעבוד אתה שלוש פעמים, ב"מחבואים", ב"סיפורה של באשה" וכעת גם בסרט הזה.

האם אתה חושש שהסרט עשוי להיות לא נגיש לצופים, בגלל הנושאים שלו?
"אני לא יודע כמה אנשים יראו את הסרט", אומר וולמן. "הנושא קשה, ההתרחשות קשה. אבל היה חשוב לי לעשות וחשוב לי שאלו שיראו את הסרט יתרגשו. אי אפשר לבקש מאנשים שיהנו מהסרט, אבל אפשר לגרום לכך שהסרט ייגע בהם, ירגש אותם ויתן להם מקום להתרגשות ומחשבה בעקבותיו".

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...