עוד בראשי
 > 

עצמאות 2006: מצעד הישראלים העליזים

הכי דיווה, הכי לא שמה זין, הכי לזבית, הכי נייד, הכי ממוקם, הכי "אויש תנוחי", הכי מצליח בלי שום סיבה, הכי פרידה כואבת, הכי ייצוגית, הכי נופל וקם. התכוונו לפרגן לגייז הישראלים הכי-הכי, אבל לא יכלנו להתאפק והיינו קצת ביצ'ים

יום העצמאות הוא זמן מתאים לדירוגים ומצעדים וגם אנחנו, כמובן, רוצים לקחת חלק בחגיגה המאוסה הזו. בהתחלה חשבנו להיות נחמדים ולהביא אותה בכתבה מפרגנת ואוהדת לגייז הישראלים הכי שווים, מוצלחים, מעניינים וחשובים. אחר כך חשבנו לשלוף ציפורניים ולקטול את כל מי שרק חלמתם. בסוף החלטנו לעשות את שני הדברים. הנה מה שיצא.

הכי דיווה: מיקי בוגנים

אתם יכולים לאהוב אותו, אתם יכולים לשנוא אותו, אבל אתם לא יכולים להתעלם ממיקי בוגנים. האיש שהתחיל את דרכו ברמלה הגיע לפריים-טיים במהירות מטאורית, והפך בתוך זמן קצר מאוד מההומו הנשי המוזר שעושה פן לנשים שסובלות מתסמיני גיל המעבר, לזה שמכתיב אופנות, קובע טרנדים ועושה פרצופים מצחיקים למצלמה. סופסוף יש לנו אוחצ'ה גאה, נוצצת ומצחיקה על המסך הקטן, וזה משהו שלא יכלנו לצפות, אחרי מתקפת ההומו-סטרייטים של הטלוויזיה הישראלית. נקווה שכמו סלסול תמידי, הוא כאן כדי להישאר מספיק זמן בשביל לשעשע אותנו ולעשות את מה שאף אחד לא העז לפניו להיות אוחץ' ולהצליח בענק.

הכי לא שמה זין: דנה אינטרנשיונל

אחרי שלקחה את האירוויזיון בהליכה (להוציא את הנפילה עם הפרס), הפכה לגיי אייקון ברחבי אירופה, כבשה את ההומואים בסערה עם שירים שרק גייז יכולים לאהוב (מי אמר "צ'ינקוומילה"?), נעלמה דנה אינטרנשיונל כאילו לא הייתה. מדורי הרכילות סיפרו שהייתה לה תקופה קשה, אבל לנו זה לא כל כך הזיז. כי כאלה אנחנו: עושים ממישהו כוכב ולמחרת שוכחים ממנו. אבל אחרי שהיא נמה, השד יודע איפה ועם מי, חזרה האינטרנשיונל למרכז הבמה עם מועמדות נוצצת בתחרות שיר האירוויזיון של כל הזמנים, ושמלה מדהימה עוד יותר שהפילה לצופים את הלסת לתחתונים. רצינו לתת לה את פרס הקאמבק, אבל היא עדיין לא נמצאת במרכז תשומת הלב, ולכן נסתפק באות היוקרתי "הכי לא שמה זין". בזכות האומץ, בזכות התעוזה וגם בזכות השמלה.

אאוץ', תראו מה נלכד ברשת הדייגים. (צילום: יחסי ציבור)

הכי אויש, תנוחי: מיקיאגי

נורא התחשק לנו לרדת על מיקיאגי. על מה שקרה לו בשנים האחרונות, על איך הוא הפך מזמר דקיק, ענוג וכובש למשהו אחר לגמרי (תשלימו לבד). אבל הסיפור הזה כל כך עצוב, שהחלטנו פשוט לתת למילים שלו לדבר. "אני חושב שיש הורים שלא צריכים להביא ילדים אם הם לא יכולים לתת להם את מה שהם צריכים", הסביר המיקיאגי ואף הכביר מילים לטובת מי שלא הבין את הנימה ההומופובית משהו של דבריו: "ילד צריך לגדול עם אהבה מלאה, עם מינימום קרירות והתנכלות. שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, אבל אני לא רוצה שהילד שלי יגדל עם שני גברים או שתי נשים, לא הייתי רוצה שיתמודד עם הדעות הקדומות סביבו". לסיום סיומת, אמר הבחור ש"אני נורא פרימיטיבי בדברים האלה", ולנו לא נותר אלא לצקצק בלשון ולהיזכר באמירה המפורסמת הגורסת שההומואים הם ההומופובים הכי גרועים.

הכי לזבית: שורטי

קיים הבדל עצום בין "לסבית" ל"לזבית", והוא לא מתמצה רק בזה שלשניה יש גם זין. הראפרית שורטי, או בשמה החנוני משהו, הילה ניסימוב, הוציאה השנה אלבום בכורה מוצלח ("לאלף את הסוררת"), וסגרה שבע שנות פעילות אותן החלה כבר בגיל 15. היא מוצהרת, היא לא מפחדת להגיד מה עובר לה בראש, וממש כיף לנענע את הישבן לקצב הממכר שהיא מייצרת.

הכי נייד: איתי פנקס

השנה הודיע איתי פנקס, אייקון קהילתי לעילא ועילא, על עזיבתו את מרצ ועל מעברו למפלגת העבודה. היו שקראו לזה אופרטוניזם או זגזגנות פוליטית, אבל העובדות מדברות בעד עצמן. מרצ נדחקה לה לשולי הפוליטיקה הישראלית והפכה למפלגה סהרורית והזויה משהו. הפתק בכותל והזרעונים האוחצ'ים בתשדירי המפלגה בבחירות האחרונות לא ממש עזרו, והקולות של הקהילה כנראה נדדו עם פנקס למפלגת העבודה, מה שמזכה אותו מייד בפרס "העליז הכי נייד" בסביבה.

הכי ממוקמים: יגאל ורענן

יגאל ורענן, האחראיים לליין מסיבות הגייז העליז ביותר ברדיוס של 500 קילומטרים רבועים, הם ללא ספק ההומואים הכי ממוקמים בסצינה. לאחר שפיצחו את הנוסחה הסודית וגילו מה ימשוך מאות הומואים מדי שבוע (קיילי מינוג, כאילו שלא ידענו את זה קודם), הם מצליחים לשמר את ההצלחה, לשדרג ולהפוך את המסיבות שלהם לגן-עדן להומואים. אה, ויש להם גם ליין מצליח לבני 29+, סיבה נוספת למסיבה. המתחרים אמנם נושפים בערפם, מנסים ללהטט במסיבות נושא וגימיקים כאלה ואחרים, אבל שום דבר לא הצליח להדוף אותם מראש מצעד המסיבות לגייז. וחוץ מזה, מי שלא ראה את עדר הקוקיצות המצווחות שממלא את שדרות ירושלים ביום חמישי בערב, לא ראה גאווה אמיתית מהי.

ועוד הכי הכי 

הכי מצליח, בלי סיבה מוצדקת: הסרט "ילדים טובים", שבמקרה הטוב נראה כמו סרט תיכוניסטים ובמקרה הרע נראה כמו ניסוי כושל עם מצלמה דיגיטלית, גילה גולדשטיין וטקסטים סטייל עירית לינור, רק בלי הפאנץ'-ליין. העולם חושב כנראה אחרת, או שפשוט לא נעים לו להגיד את מה שכולם אומרים בשיחות עם חברים: הסרט הזה פשוט לא טוב. אחרת אי אפשר להסביר את הפרסים הרבים שהוא קוטף תחת כל עץ רענן.
הערת המערכת: הנהלת קבוצת התקשורת GoGay מבקשת לציין כי האתר נמנה על נותני החסות לסרט, וטוענת בתוקף כי על טעם ועל ריח אין מה להתווכח.
הערת המערכת (2): טל איתן מתבקש להפסיק לכתוב תגובות בשם ההנהלה. אנחנו יודעים שזה אתה, יא הומו.

הכי פרידה כואבת: עברי לידר ויניב ויצמן הפסיקו לדגמן זוגיות למופת ונפוצו לכל עבר. אולי עכשיו יש הצדקה לשורה שוברת הלבבות - "זכיתי לאהוב".

הכי ייצוגית: שירי מימון נבחרה ברוב קולות מוחץ בסקר שבדק "מי ראוי להנהיג את הקהילה הגאה". מימון המצודדת עקפה בקלות אישים בכירים בקהילה (כן, אפילו את נורה גרינברג), והתברגה לה במקום הראשון.

הכי נופל וקם, נופל וקם, נופל וקם: שירזי ספג השנה מהלומה לא קלה לאחר שיחסיו עם מועדון הפאוודר הסתיימו בקול ענות חלושה. הבעיה: היעדר מועדון קבוע למסיבות ה-FFF. הפתרון: הפקות גדולות, מושקעות ונוצצות באירועים חגיגיים. התוצאה: המסיבות שהכי שוות לחכות להן בסצינה. כבוד.

הכי לאבא שלי יש הכי גדול: דנה אולמרט, הבת של ההוא מהכנסת. לסבית מוצהרת, מקסימה ואינטיליגנטית בצורה מחרמנת. לא נותר אלא לקוות שהאבא יקח דוגמה מהבת ויצעיד את הכנסת הבאה קדימה בגאווה.

הכי מוסד הומואי: חנות הסקסי-שופ חוגגת עשר שנות פעילות. ההוא שאמר שחומרי סיכה, דילדואים ענקיים ודגלוני גאווה לא יכולים להיות מונחים על אותו דלפק, מתבקש לקום ולאכול את הכובעון. תודה.

הכי מוסד לסבי: המינרווה חוגגות תשע שנות פעילות, מה שהופך אותה למקום הבילוי הלסבי הכי וותיק בעיר, חוץ מהבית של קורין אלאל, כמובן.

הכי חתונת הכסף: קורין אלאל חגגה השנה 25 שנות פעילות. וזו הזדמנות מעולה להודות לאישה הנפלאה הזו, שממכרת אותנו בכל פעם מחדש עם מוזיקה מרגשת ונוגעת.

ועכשיו תורכם:
מי ההומו/לסבית/ביסקסואל/טרנסג'נדר הישראלי שאתם הכי אוהבים? את מי אתם לא יכולים לסבול? למי הייתם עושים טובה וממי הייתם שמחים להיפטר? חדדו את המקלדות וספרו לחבר'ה

כל הזכויות שמורות 1999-2014 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...