>  > 

הסוד השמור

"חוסר קבלה עצמית דוחה חלק מעצמנו בתוכנו. לזהות בעלי סוד אחרים גורם לנו להתייחס אליהם כאל בעלי אישיות לא שלמה. הומופוביה פנימית היא נגיעה בחוסר הקבלה את עצמנו, ואת כל מי שאנו במגע חברתי איתם, שהם בעלי אותו סוד"

"והחיים את הרז באורח מסולף ורע - והללו רבים הם מאוד- מאבדים אותו רק לגבי עצמם, ומוסיפים להעביר אותו הלאה, כמסור מכתב חתום, בלי לדעת זאת כלל". כך כותב ריינר מריה רילקה בספרו "מכתבים למשורר צעיר". האם צריך הסבר טוב יותר, מדויק יותר, לסוד השמור איתנו? הרז המסולף והרע, התגלית הראשונית על שונותנו שאנו מסתירים על ההומואיות חסרת השם והידיעה. רק רז קטן ורע בתוכנו. לא העובדה שאנחנו הומואים היא הרעה. הפיכתה לסוד היא רעה. רילקה לא הכיר את מושג היציאה מהארון. הוא לא היה קיים בזמנו. אך הוא הכיר התייסרויות מסביב לשאלה. מאבדים אותו רק לגבי עצמם, הוא כותב. אפשר להוציא לאור אל עצמך חלק מהסוד. אתה לומד לחיות איתו, לשאת אותו, את הבושה שהנחיל לך אי פעם. לאחרים אתה עדיין מעביר תחושה של שונה. אחר. דורש התייחסות אחרת מהרגיל. האחרים מקבלים ממך תחושת סוד כמוס, או כפי שכבר היה מי שהגדיר זאת "כמי שחי בארץ אויב. מוכרח להסתיר את עצמי. כמו מרגל ששומר סוד ואסור שיגלו לא אותי ולא את הסוד". ב"סיפורה של הבדידות", מנסה אדיר כהן להבדיל בין להיות לבד ובין להיות בודד. הוא כותב בין השאר על הבדידות המלווה הומוסקסואלים וכך בערך הוא אומר: "בחיים ההומוסקסואליים נוגעים בבעיית הסוד הנשמר מגיל צעיר. הומוסקסואלים נוגעים בבעיית הסוד הנשמר מגיל צעיר. כל מי שומר סוד הוא בודד, איננו יכול לגלות, לא תמיד מבין מן ההתחלה מה הסוד אך הוא מרגיש שונה בגלל הסוד. כל מי ששומר סוד הוא בודד, איננו יכול לגלות, לשתף. לפרוק את הדבר ההופך אותו לשונה אי לכך בודד מילדות. שיא הבדידות הוא אדם המואס בעצמו, במה שהוא. חוסר קבלה עצמית מפריד אנשים אחד מהשני. הסגירות בארון היא יותר מסמלית, זו סגירות אמיתית כואבת ומכאיבה. שמירת הסוד איננה רק התכחשות לעצמך, מועקת הסוד מדבירה בך כל רגש קרבה אמיתית." החיים עם תחושת הבדידות אינם רק מקור לסבל קשה. הבדידות והסבל הכרוכים יחד משנים גם את התייחסותנו למציאות. הבדידות גורמת לנו לנסות להיות נחמדים אל כולם מצד אחד, ומרושעים פנימית, ולעתים דווקא לידידים. חוסר קבלה עצמית דוחה חלק מעצמנו בתוכנו. לזהות בעלי סוד אחרים גורם לנו להתייחס אליהם כאל בעלי אישיות לא שלמה. מותר לנו לזלזל בהם, ובכך להשיג פיצוי מה לעצמנו. הומופוביה פנימית היא נגיעה בחוסר הקבלה את עצמנו, ואת כל מי שאנו במגע חברתי איתם, שהם בעלי אותו סוד. חוסר הקבלה הוא דו צדדי, ומשפיע לרעה על ההתייחסות אחד לשני. הסוד, לעתים קרובות, איננו רק סוד ההומוסקסואליות, אלא גם תחושה לא מוגדרת של זהות מגדרית, שלא תמיד מחוברת מספיק לנושא הסוד. לרוב פיתרון הסוד הוא ברמה המילולית, למשל דיבור בלשון נקבה בין גברים הומוסקסואליים. נכון שיש בזה עירוב של פרקטיקה מינית - פסיביים יחשבו נשיים יותר, אך אנו מכירים הרבה אקטיבים נשיים, ולעומתם גבריים למדי שהם פסיביים המדברים בלשון נקבה, כאילו מתוך שעשוע, אך שעשוע הנובע ממקורות פנימיים. נזדמן לי לשבת עם חבורת חיילים צעירים בהפסקת צהרים מתמשכת. על מה הם מדברים כבר בבית קפה פתוח בקניון הומה? מה הם יכולים כבר לייצג? לשיחה נכנסתי באמצע. אינני יודע מה הייתה ההתחלה, אבל התחולל שם ויכוח, שהדברים שלא נאמרו במפורש, והרגשות הסמויים, היו חשובים יותר מכל מילה שנאמרה בגלוי ובאופן מילולי. הנושא הפנימי היה שיחה על "איך להיות מה שאנחנו". כעס על יחס הבוז החברתי שהם זיהו לפסיבים, לנשיים. גברים מבוהלים שלא יכולים לבטא את החרדה מהגינוי החברתי. יש בהם את הרצון להישאר, לפחות ככה על פני השטח, מה שהם - גברים. כולם משרתים בצבא, ויש ביניהם איזה יחס חברתי מוסף לשרות. העובדה שהתיישבתי איתם חידדה כנראה את הנושאים, את השיחה. כי מה לי ולמהדקים צבאיים. מה שעלה שם די בבירור הוא תחושה של טענה לא ברורה. תחושה שהייתי מגדיר אותה "מגיע לי", גם אם לא ברור מה בדיוק מגיע, ולא ברור ממי אלוהים? העולם? האגודה? הקהילה? מישהו מבחוץ אחראי לכאב, לחור השחור המתקיים גם בתוך היחסים שביניהם. היה שם בור שהיה צריך מילוי. בעיקר באר הבדידות, המנכרת את היחסים. נשארה הרגשת המגיע לי, כי... כי אני מסכן. המלה נאמרה בפרוש. אחר, כן, קצת. אחר בעתיד, בדרך לאחרות. מישהו אשם בזה שאני מה שאני. והמישהו, האשם הגדול ההיולי הזה, צריך לשלם, ולא בשביל הקפה. לשלם את כאב החיים. את הבדידות הכל כך כואבת. הד מוכר עלה בי לתחושה הזו של "מגיע לי", המוכר לי מחלק לא קטן מאחיי ההומואים. ייתכן שזה מדד למשהו שצריך לבדוק אותו יותר לעומק. אולי הוא יסביר דברים. לי אין מספיק כלים. יש בי הד, אני מרגיש כמו ממברנה למשהו שהיכה בה יותר מפעם. הייתי רוצה לנסות להסביר את השוני שבתפיסת המציאות והעולם. הייתי רוצה להיות מסוגל להסביר מה היא תפיסת מציאות אמיתית, נכונה. האם נשים לסביות, שגם אצלן אני חש לעתים קרובות תפיסת עולם שונה לגמרי מזו של גברים, טועות? הראייה הזאת גורמת להן להסתגר לחלוטין בתוך עולמן, ולהתנתק כמעט לחלוטין מהסביבה, ולא רק מהסביבה ההומואית. העולם הפנימי שלהן נסגר, ולא נפתח אל החוץ המשותף. כך אני תופס זאת לעתים, במפגש עם לסביות. האם הומואים רואים את המציאות נכון יותר? אין לי אפילו דוגמה שאני יכול להשתמש בה כדי להדגים את השוני, אבל אי חש בו בכל פעם מחדש. אם נחזור לאוחצ'ות החמודות במדי צה"ל - על איזה כאב הם מרמזים? איזה חוב חייב להם העולם? האם הסקאלה הזאת של הכאב, המתקיים כנראה אצל הומואים צעירים רק ברמות נמוכות יותר, הוא הקובע איך יתפתחו? האם יש בכולנו כאב מוסווה כזה, שרובנו למדנו לחיות אתו, לפתור אותו, ואחרים לא? האם הכואבים יותר מקיימים יותר יחסי מין כדי לכסות את חור הכאב? האם הכואבים באים פחות לאגודה ולמועדונים, והולכים יותר לגנים? אני חש עמוק בתוכי שיש לכאב הישן הזה איזה זכר שקיבע גם בי דברים, אלא שהיום הוא כבר אינו פעיל. הוא מתעורר, בהזדהות לרגע, כשאני פוגש כאב דומה אצל נער שעובר אותו במלוא עוזו. איך מנחמים? איך מסבירים שזה חלק מההתבגרות שכולנו עוברים, ושככל שנטפל ולא ניבהל, חיינו יהיו טובים יותר? האם ייצרו קשר, ולו חברתי האם הכאב הוא המכנה המשותף? הייתי רוצה להסביר לעומק, בעיקר לעצמי, אך גם לאחרים. מכרים שדיברתי איתם, הבינו ברובם, אך גם הם כבר לא באופן ממש מוגדר, על מה אני מדבר. אז מה, זה עובר עם הגיל? והתחושה הישנה והנשכחת ההיא, שמגיע לי כי אני... מה? הומו? אחר? כואב. איזו השלכה יש לתחושה על המשך חיינו, כשהיא נטמעת עמוק ולא חוזרת יותר להכרה? האם היא באמת נעלמת? מה זה ה"מגיע לנו" הזה? מישהו אמר ש"כולנו נסיכים שחיים במסתור". נסיכים תמיד בודדים. הם סגורים בארמון, וחסרי קשר אנושי אמיתי. נסיכים בגלות סובלים יותר. גלות ממלכתם הסודית והאסורה. אנשים ששאלתי אישרו כי חשו את תחושת הנסיכות האבודה שלהם. הם לא ידעו לקשר את תחושת הנסיכות עם כאב החיים ביום יום, עם הבדידות. ונסיכים אכן חיים בתחושה שהכול מגיע להם. וכל מה שאינם מקבלים, כואב. אסיים במקום ממנו התחלתי, עם כמה משפטים מספרו של אדיר כהן: הבדידות היא חוויה סובייקטיבית ואינה זהה דווקא עם בידוד חברתי. כמות המגע החברתי איננה ההיבט החשוב ביותר במאפייני הבדידות. הבדידות נובעת מליקוי במערכת היחסים החברתית של היחיד. להיות לבד אינו סימן לבדידות. להיות בודד בין אנשים, חוסר מיומנות חברתית הנובעת מביישנות או מופנמות דימוי עצמי נמוך גורמים לתחושה של בדידות גם כשיש מפגשים חברתיים. בדידות מתייחסת הרבה יותר לאיכות המגעים החברתיים מאשר לכמותם.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...