עוד בארכיון טורים
 >  >  > 

מה, לעזאזל, נשתנה?

במשפחה פולנית מהוקצעת אין דבר כזה ליל סדר שקט ונחמד. כבר שבועות לפני הם גיששו איזה בשר עומד אני להקדיח. השנה גם היו שני דברים קצת יוצאי דופן - דודתה של אימי, בת ה- 95, והעובדה שהזמנתי את בן זוגי (שהוא עוד צמחוני...)

פסח היה ועבר, ואיתו גם ליל הסדר הגורלי. כולם מרבים לדבר על משמעות החג, ניקיון נפשי ורוחני, וכל מיני שטויות מסוגננות כאלו. למה אף פעם איש לא מפרט מה בדיוק רוחש מתחת לסירי מרק העוף והקניידלעך? אני, לעומת זאת, ממשיך בטור זה מסורת ומדווח, גם השנה, את קורותיה של משפחה פולנית ממוצעת בליל סדר ממוצע, עם כמה הפרעות א-לה משפחת קוסטנזה. דווקא השנה, אגב, בעודי מקדיח את התבשילים, נזכרה אימי לבשר לי בשורה אגבית לגבי מוצאי. "אתה יודע שאתה לא פולני ממש, אלא רבע רוסי?" ההודעה שלה גרמה לי, כמובן, להפיל את הסכין אותו אחזתי באותו הרגע כמעט על הזרת שלי, יאקוזה סטייל. "מה? טוב שנזכרים לומר לי את זה אחרי 30 שנה!" לא שאכפת לי, ולא שיש לי בעיה, אבל להזכיר את זה אחרי 30 שנה, כהערת סתם, נראה לי קצת מוזר, ולא משנה שאימי ניסתה לרכך את המהלומה בהסבירה שסבי עבר לפולין אחר כך. עדיין, קובע איפה שאתה נולד, ולא משנה מה.

כמו בכל שנה הבאה עלינו לטובה, גם השנה נפל ליל הסדר בבית הוריי העניו, אי שם בפאתי כפר סבא, עיר האורות הבלתי אפשרית. מי שעוקב אחרי סאגת הסדר יודע שבמשפחה פולנית מהוקצעת אין דבר כזה ליל סדר שקט ונחמד. כבר שבועות לפני הם גיששו איזה בשר עומד אני להקדיח, וכמובן ששבוע לפני, אבא כבר עשה הזמנה אצל הקצב "ליתר ביטחון" (שוק טלה, למי שמעוניין). בכל זאת, שני דברים היו קצת יוצאי דופן השנה. האחד - דודתה של אימי, בחורה צעירה בת 95, שסופחה אלינו לליל הסדר, אחרי שהבן שלה, שהיה צריך לעבור ניתוח לב פתוח, אמר לה שהוא נוסע לחוץ לארץ, כי לא רצה להכביד על ליבה הרך. אז מה אם היא עדיין תוקעת שווארמה כמו נהג מונית מסוקס בצהרי היום? הטיוח הפולני הרגיל עדיין בתוקף. השני - הזמנתי את בן זוגי לסדר. מכשולים קטנים בדרך אל הגאולה. מה כבר יכול לקרות? אבל אז החלו לצוץ הבעיות הקטנות כמו פטריות רעילות אחרי הגשם.

דודיי היקרים ומשפחתם (מלבד הבת דודה) לא שמו לב לעובדה ש- 30 שנה לא הבאתי אף בחורה לאירועי המשפחה, שלא לדבר על ליל הסדר. במילים אחרות - הם היו עיוורים כעטלף, ואולי גם חרשים, בקשר להיותי גיי. אחרי שיחת התלבטות עם אימי "מי יהיה מבשר הבשורה" לדודתי (והיא תיידע כבר את כולם, הרי כולם יודעים מי לובש את המכנסיים במשפחה פולנית), המשימה הוטלה על אימי. שיחת הטלפון הראשונה לא התנהלה כראוי, והסוכנת נכשלה ("היא בדיוק יצאה, לא יכולתי להשחיל מילה" וכאלה). או אז, החליטה אמי לקחת את הפוזה השאנטית - "יאללה, לא נגיד להם כלום, ובלילה עצמו, כאשר הם ילחצו את היד של הבחור, נציג אותו כבן זוגך. בוא נזרום. אני זורמת, מה איתך?" גוועלד, לך תסביר שזורם זה לא רק נהר בסלנג הביצתי המקומי. טוב, מה כבר יכול לקרות...?

שתי דקות אחרי זה אני מקבל שטיפה חמה+קרה (כמו עינוי סיני) מבן זוגי, שייבדל, בהתנגדו נחרצות להיות שקית ההפתעה של הערב (במבה+ביסלי+סוכריה+מסטיק עגול+פרס בחצי שקל), וכך חזרנו לאמא, והוטל על הסוכנת ניסיון שני. יום לפני הסדר, היא מצלצלת אליי ומדווחת שהמבצע עבר, הקונדור נחת, והצוללת הגיעה בשלום אל יעדה, ו"היה בסדר גמור". כצפוי, אפילו דודיי שיערו שמשהו לא בסדר בתמונה, והבחור אולי נוטה לכיוון ההפוך בנתיבי איילון. מעולה.

ביום המיועד, אחרי שלנתי בבית הוריי (בחדרו של אחי הקטן. מוזר...), קמתי לי בדיצה, הלכתי לסידורים, חזרתי, והתחלתי לבשל. שוק טלה? יש. תוספות? יש. קינוח? יש. פשטידה? יש. פשטידה? בפסח? למה? אויה, בן זוגי צמחוני הוא, ולא יכולתי לסבול לראותו מלחך תוספות וחסה בשולחן הסדר. הגילוי הזה זיכה אותי במבטים מוזרים. כנראה שמשפחת ערפדון עדיין לא נתקלה אי פעם בצמחוני, וחיה מוזרה היא זו בשבילם. איפה הבוטנים, איפה? בן זוגי היקר בעצמו הגיע בשעה היעודה, שעת אחרי הצהריים, ויחד המשכנו להקדיח לנו מזון לכולם.

את הדודה האימתנית מרמת אפעל, עם תסרוקת מיס סלוקומב נפוחה מספריי לשיער והומור פולני פריך, הביא אבא שלי כמה שעות לפני תחילת הסדר. לוחצת היא את ידו של חברי היקר, ולא נראה שמבינה היא בדיוק מי הוא, דבר שתוקן רק בהמשך הסדר. שעת הסדר מגיעה, ואני רצוץ לי, מתקלח, לובש בגדים שיכולים להתרחב מספיק מפאת השביעה והסביאה, והנה הדודים והבני הדודים מגיעים. מתחילים.

אצלנו, בליל הסדר, העסק מתחלק לשניים - אלה שקוראים לאט (רע) ואלה שקוראים מהר (טוב). בעוד אני רץ כאיילה בין החוחים, וכולם מריעים על קריאתי הרהוטה (ולא מחביאים את העובדה שזה בגלל האוכל), אבי, למשל, לוקח את הזמן ומעורר רטינות מה בקרב היושבים. גם בן זוגי מתגלה כהגדיסט שלמד קצרנות, רץ הוא בין השורות, וזוכה ישר בסמיילי במחברת. כך גם בן דודי הפעוט, בן ה- 16, שבקרוב יהיה גבוה ממני. הוא מרפרף לו כמינה צמח ביום סיקור טוב.

הלאה. מגיע האוכל. השיחה קולחת. גפילטע, כבד קצוץ, מרק. בין לבין, דודי מברך את בעלי בברכת "ברוכים הבאים לקן הקוקייה" (ציטוט מדוייק מפיו), יו קנואו- הדברים הרגילים. בן זוגי היקר עובר רכבת הרים של "סבבה לי" ו"תירו בי במצח עכשיו". לפחות לא צולבים אותו בחקירות.... המנה העיקרית מגיעה, ואחרי שאני פורס את השוקיים לכולם, מגיש אני לאהובי פשטידה מעשה ידיי, כשרה לפסח לחלוטין. או אז, מסתכלים כולם בבהלה בצלחתו ושואלים את השאלה הבלתי נמנעת, שגוררת את התשובה הבלתי נמנעת - "אני צמחוני". למה שקרה אחר כך אני קורא "הפסיון של ד'" - כאשר בחינניות של ממותה ב'ה.שטרן' צלבו כולם את בעלי המסכן, כולל דוגמאות ("תראה את הדודה, בת 95, ואוכלת כל הזמן בשר! כנראה היא עושה משהו נכון!"), אבל גם זה עבר, ובכל מקרה, אחרי ההאבסה למי היה כוח לחשוב בכלל. כל אחד פתח כפתור, ליהג על הא ועל דא, ובאישון ליל ארזנו את דברינו, נסענו לנו הביתה (אחרי הפקקים הארורים, כמובן), והלכנו לישון עם בטן מלאה, ועם ראש שביקש רק קצת מנוחה.

אז הסדר עבר בסדר, אני מניח, בלי הרבה תקלות, רק כמה רצונות למות. אני מניח שפה ושם, לכולם בליל הסדר היו רגעים כאלה, כמו, למשל, לאימי, כאשר אבי שבר צלחת אחת מהסרוויס של ה-12, או לבעלי, או לי, או לאחי, ולכולם בעצם. ואני משוכנע שליל הסדר הבא יעבור בשלום יותר - לפחות אני לא צריך לבשל!

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...