אנדרטת זיכרון לשואה בברלין
אנדרטת זיכרון לשואה בברלין. צילום: Chris H, flickr.
עוד בחדשות ודעות
 >  > 

הזיכרונות האחרים מתוך התופת

פייר סיל צפה בקציני האס.אס. רוצחים את אהובו לנגד עיניו. פרידריך פון-גרוסהיים נכלא ועבר התעללות משום שהתגלה כהומוסקסואל ומונרכיסט. אנט איק הצליחה לברוח מציפורני הנאצים. זיכרונות אחרים ליום השואה

"עיניי נמלאו אז בכל כך הרבה אימה. דמעות זלגו על לחיי, התפללתי שהוא יאבד את הכרתו במהרה. מאז אני לפעמים מתעורר באימה באמצע הלילה. במשך חמישים שנה עברה הסצינה הזו שוב ושוב בראשי. לעולם לא אשכח את הרצח הברברי של אהבתי - לנגד עיניי, לנגד עינינו, כי היו שם מאות עדי ראייה..."

את זיכרון רציחתו של אהובו בידי הנאצים, הנציח הסופר פייר סיל בספרו "הומוסקסואל מגורש". בספר מתאר סיל את זיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השניה, במהלכה הושמדו בצורה שיטתית יהודים רבים. אך בניגוד לספרים רבים אחרים, סיל מציג זיכרון אחר לתקופה האפלה: השואה של ההומוסקסואלים.

הומוסקסואלים רבים נרצחו ונטבחו על ידי הנאצים ועוזריהם במלחמת העולם השנייה. תחת סעיף 175 לחוק הגרמני, שאסר על הומוסקסואליות והוסר מספר החוקים הגרמני רק בשנת 1969, אסרו, עינו, השפילו, רדפו ואף טבחו הנאצים גייז רבים. אין תיעוד מדוייק של מספר ההומואים שנטבחו על ידי הנאצים ועוזריהם. לפי הערכות מדובר בין 7,000 לעשרות אלפי בני-אדם. רבים יותר נכלאו תחת סעיף 175, עונו והושפלו.

קשר השתיקה סביב רדיפת הנאצים את הגייז במלחמת העולם השנייה הופר רק בשנים האחרונות, בעקבות התעצמותה של התנועה לזכויות הגייז בכלל והניסיון הבינלאומי להבין את זוועות השואה ממרחק השנים. ולמרות השינוי בהתייחסות, עדיין מדובר בהתייחסות מועטת. המחזה (ומאוחר יותר הסרט) "עקומים", המחזה "שעונים" וסרטי התעודה "סעיף 175" ו"משולש ורוד". נדמה כי גם העדויות של הומוסקסואלים ניצולי שואה הן, מסיבות כאלה ואחרות, מועטות. עדויות כאלה ניתן למצוא במספר מקומות בולטים, בהם מוזיאון השואה האמריקני בוושינגטון ואתר שלם המוקדש לנושא - Pink triangle שמו, על שם אותו משולש ורוד שענדו האסירים ההומוסקסואלים במחנות הריכוז וההשמדה הנאצים (כמו הטלאי הצהוב שענדו היהודים).

"יום אחד", כותב פייר סיל, "הצעקנים האלה (אנשי האס אס) הורו לנו להגיע מיד לאתר הספירה. בצעקות ובצווחות, הם הורו לנו לעשות זאת ללא כל שהות. מוקפים באנשי אס אס, היה עלינו ליצור ריבוע ולעמוד דרוכים, כפי שעשינו בספירת הבוקר. המפקד הופיע עם כל הצוות שלו. הנחתי שהוא, בעל אמונה עיוורת ברייך, הולך להכות אותנו שוב באלה ולתת לנו שורה של פקודות, העלבות ואיומים - תוך שהוא מחקה את היציאות הידועות לשמצה של אדונו, אדולף היטלר. אבל הפעם זה היה הרבה יותר גרוע: הוצאה להורג".

"שני אנשי אס אס", ממשיך סיל וכותב, "הביאו איש צעיר למרכזו של המרובע. מפוחד זיהיתי את ג'ו, חברי האהוב, שהיה רק בן 18. לא זיהיתי אותו לפני כן במחנה. האם הוא הגיע לפניי או אחריי? לא ראינו אחד את השני בימים שלפני תפיסתי על ידי הגסטאפו.

"כעת קפאתי ברעדה. קיוויתי שהוא ייצא מהרשימות שלהם, מהסיבובים שלהם, מההשפלות שלהם. והנה הוא היה, לנגד עיניי חסרות הכוח, עיניים שהתמלאו בדמעות. שלא כמוני, הוא לא נשא בקרבו מכתבים מסוכנים, קרע פוסטרים או חתם על עצומות כלשהן. מה קרה? במה המפלצות הללו האשימו אותו? בגלל הייסורים שעברתי לגמרי שכחתי את המילים 'עונש מוות'.

"הרמקולים במקום ניגנו בקול רם איזו יצירה של מוזיקה קלאסית בעוד אנשי האס אס הפשיטו אותו עד שהיה עירום וערייה תוך כדי שהם דוחפים מוט ברזל סביב ראשו. מיד לאחר מכן, הם שיסו בו את הכלבים האכזריים שלהם. כלבי המשמר חתכו קודם כל את המפשעה והירך שלו, ואז טרפו אותו ממש לפנינו. זעקות הכאב שלו התעוותו והלכו והתגברו בגלל הכאב שנגרם לו לאחר שהם תפסו את הראש שלו".

"הומואים עברו ניסויים רפואיים שהסתיימו במוות"

הומוסקסואל ניצול שואה נוסף שכתב ספר על מה שעבר בזמן המלחמה הוא היינץ הגר. בספרו, "האנשים עם המשולשים הורודים", כותב הגר על חיי היום יום במחנה הריכוז זכסנהאוזן, בו שהה: "...בבלוק שלנו היו רק הומוסקסואלים, כ- 250 איש בכל אגף. יכולנו לישון רק בפיג'מות שלנו, והיה עלינו לשמור שהידיים תהיינה תמיד מחוץ לשמיכה, כי 'אתם, קווירים מטומטמים, לא הולכים לבצע כאן את המעשים שלכם'!

"החלונות, עליהם היו שכבות של קרח. כל אחד שהיו מוצאים אותו במיטה רק עם תחתונים, או עם הידיים מתחת לשמיכה - והיו בדיקות כמעט בכל לילה - נלקח החוצה וכמה קערות של מים היו נשפכות עליו. לאחר מכן הוא הושאר לעמוד בחוץ למשך זמן רב. רק כמה אנשים שרדו את הטיפול הזה. התוצאה הכי פחות גרועה של זה הייתה ברונכיטיס, והיה זה נדיר לראות הומוסקסואל יוצא מזה בחיים. אנחנו, שענדנו את המשולש הורוד, נועדנו להשתתף בניסויים רפואיים, ואלה הסתיימו בדרך כלל במוות. לכן, כשלעצמי, דאגתי שלא לעשות דברים שהיו נגד ההוראות.

"אסור היה עלינו גם להתקרב יותר מחמישה מטרים לבלוקים האחרים. כל מי שעשה זאת קיבל לפחות בין 15 ל- 20 הצלפות שוט על ה'סוס'. בהתאמה, לאסירים מקטגוריות אחרות אסור היה להיכנס לבלוק שלנו. נשארנו מבודדים כארורים שבארורים, ה'קווירים החראות' של המחנה, נידונים להיות המחוסלים והטרף חסר העזרה לכל העינויים שהעבירו אנשי האס אס והקאפואים.

"היום שלנו", הוא מספר, "החל בדרך כלל ב- 6 לפנות בוקר, או ב- 5. כעבור חצי שעה כבר היה עלינו להיות מקולחים, לבושים והיה עלינו לסדר את מיטותינו בסגנון צבאי. אם עדיין היה נשאר לך זמן, יכולת לאכול ארוחת בוקר. הכוונה היא לגמיעה מהירה של המרק הדלוח, חם או פושר, ואכילת פרוסת הלחם שלך. אז היה עלינו להסתדר בשמיניות בחצר המסדרים לספירת הבוקר. לאחר מכן עבדנו, בחורף מ- 07:30 עד 17:00 ובקיץ מ- 07:00 עד 20:00, עם חצי שעה הפסקה באמצע, שגם היא הייתה במקום העבודה עצמו. מיד לאחר העבודה הוחזרנו אל המחנה למצעד ספירת הערב.

"כל בלוק צעד בתורו במגרש המסדרים והיה לו את מקומו הקבוע שם. ספירת הבוקר לא הייתה כל כך מפחידה כמו ספירת הערב, כי רק המספרים של האנשים בבלוק נספרו בה, מה שלקח כשעה, ואז ניתנה הפקודה להתחיל לעבוד. בכל מצעד, גם אלה שזה עתה מתו היו חייבים להיות נוכחים. השכיבו אותם בקצהו של כל בלוק וגם הם נספרו. רק לאחר המצעד, ולאחר שנרשמו על ידי קצין, הם נלקחו לחדר המתים ושם נשרפו הגופות.

"גם אסירים שלא היו יכולים לעבוד היו חייבים להיות נוכחים במצעד. פעם אחר פעם סייענו לאסירים אחרים ללכת, או אף נשאנו אותם, אל עבר מגרש המסדרים - אסירים שהוכו על ידי אנשי אס אס אך מספר שעות לפני כן. לעיתים, היה עלינו להביא למצעדים אסירים שהיו חצי קפואים או לוהטים. היעדרות של כל אחד מהאסירים בבלוק - משמעה היה מכות רבות, שמשמען היה מיתות רבות.

"עבודתנו הייתה לשמור על ניקיונו של האזור בקרבת הבלוק שלנו. זה, לפחות, מה שאמר לנו האחראי עלינו. במציאות, המטרה הייתה לשבור את הזיק האחרון ביותר של רוח עצמאית שהייתה יכולה להיות בקרב האסירים החדשים שבינינו, על ידי עבודה קשה, אם כי חסרת היגיון, ולהרוס את מעט היושר האנושי שעדיין היה בקרבנו. העבודה הזו נמשכה עד שקבוצה חדשה של אסירים עונדי משולשים ורודים הגיעה לבלוק שלנו, ואז הוחלפנו.

"מה שהיינו צריכים לעשות היה, איפוא, כדלקמן: בבוקר היה עלינו לקחת את השלג שנמצא בצידו השמאלי של הכביש אל צידו הימני. אחר הצהריים היה עלינו לקחת את אותו שלג בחזרה מהצד הימני של הכביש אל הצד השמאלי. לא היו לנו מריצות או יעים לקחת בהם את השלג. זה היה פשוט מדי בשבילנו, ה'קווירים'. לא, האחראים עלינו באס אס חשבו על משהו הרבה יותר טוב....

"היה עלינו לשאת את השלג בידיים שלנו, ידינו החשופות. מובן שלא היו לנו כפפות. עבדנו בזוגות. 20 מאתנו הרימו את השלג מהרצפה, 20 מאתנו נשאו אותו אל הצד השני של הכביש. וכך גם בערב, והכל פעמיים!

"העינוי הנפשי והפיזי הזה נמשך 6 ימים, עד שסוף סוף הגיעו אסירים אחרים עונדי משולש ורוד לבלוק שלנו והחליפו אותנו. ידינו נסדקו לכל אורכן והיינו לעבדים אלמים ולא שונים איש מרעהו לאנשי האס אס. "למדתי מאסירים שהיו כבר זמן מה בבלוק שלנו שבקיץ עושים עבודה דומה עם אדמה וחול. בכל אופן, מעל שער המחנה היה כתוב, באותיות גדולות, הסלוגן הנאצי 'בעל החשיבות' הזה: 'חירות דרך עבודה'".

"נעצרתי, הושפלתי ועוניתי"

פול גרהרד פוגל סיפר בסרט "סומנו עם אות A גדולה" על שעבר: "חצי שנה הייתי מכופף... ידיי נקשרו לקרסוליי. כשהם הביאו את האוכל, הקערה הושמה על הרצפה. הם שפכו אותה מלמעלה והאוכל התפזר לכל אורך הרצפה. היה עליי ללקק את זה עם הלשון. לא יכולנו לצאת, כך שהמכנסיים שלנו היו מלוכלכים". הוא גם סיפר על הקאפו ועל מאהבו: "הקאפו היה הגרוע מכולם. שומרי האס אס היו עצלנים. הם לא דחפו אותנו - את זה עשה הקאפו, הבוס הרע. היה לו עוזר צעיר שהיה...איך לומר זאת... כעין 'סוס שהקאפו רכב עליו'. לגביהם, אף אחד לא אמר שום דבר, אבל כששני אסירים היו יחד, קראו להם מתרוממים, חזירים, והיכו אותם. לכל הקאפואים היו את הנערים שלהם, 'הסוסים עליהם הם רכבו'".

פרידריך פול פון-גרוסהיים תיאר את מעצרו, או, יותר נכון, מעצריו: "בינואר 1937 (הנאצים החלו לרדוף ולכלוא גייז עוד לפני המלחמה), עצר האס אס בלובק 230 גברים תחת סעיף 175 לחוק הנאצי, שאסר על הומוסקסואליות. נאסרתי אז למשך 10 חודשים. הנאצים השתמשו בסעיף 175 כדי לבצע מעצרים המוניים של הומוסקסואלים. ב- 1938 נעצרתי שוב, הושפלתי ועוניתי. הנאצים שחררו אותי בסופו של דבר, אבל רק אם אסכים להיות מסורס. הסכמתי שיבצעו בי את הניתוח הזה. מפני שעשו כן, הוגדרתי כ'בלתי כשיר פיזית' כשעמדתי להתגייס לצבא ב- 1940".

"ב- 1943", הוא ממשיך, "נעצרתי שוב, הפעם כי הייתי מונרכיסט, תומכו של הקיסר לשעבר של גרמניה, וילהלם השני. הנאצים אסרו אותי כאסיר פוליטי במחנה הריכוז בלובק".

אם יש ניצולי שואה הומוסקסואלים מעטים, יש עוד פחות ניצולי שואה שהם גם הומוסקסואלים וגם יהודים. אחד מהם הוא גד בק, יליד ברלין. "הייתי בן 10 כשהנאצים עלו לשלטון", הוא אומר. "כאחד ממספר קטן של תלמידים יהודים בבית הספר שלי, מהר מאוד הפכתי קורבן להערות אנטישמיות, למשל: 'האם אני יכול לשבת במקום אחר, לא ליד גד? יש לו ריח מסריח של יהודי'. ב- 1934, הוריי רשמו אותי לבית ספר יהודי, אבל היה עליי לעזוב אותו בגיל 12, כי הוריי לא היו יכולים לעמוד יותר בתשלומים. אז מצאתי עבודה כעוזר בחנות".

הוא סיפר כי לאחר פרוץ המלחמה, "כילד לנישואי תערובת, לא גורשתי למזרח יחד עם יהודים גרמניים אחרים. נשארתי בברלין והתחלתי לפעול במחתרת להוצאתם של יהודים לשווייץ. כהומוסקסואל, יכול הייתי לעסוק בפנייה לחבריי ההומוסקסואלים, שלא היו יהודים, כדי שיעזרו באספקת אוכל ומקומות מסתור. בראשית 1945 עלה מרגל יהודי מטעם הגסטאפו עליי ועל מספר חברים שלי לפעילות המחתרתית. נכלאתי במחנה ריכוז ליהודים בברלין". בק עלה לארץ ישראל לאחר המלחמה, אולם חזר לגרמניה בשנת 1979.

סיבת המעצר: לסביות

לא רק הומוסקסואלים סבלו מנחת זרועם של הנאצים. "אי-ההפשעה של הומוסקסואליות נשית", נכתב באתר Pink triangle, "משמעה היה שלסביות לא הוטרדו ונרצחו באותה דרך ובאותה אינטנסיביות בה הומוסקסואלים הוטרדו ונרצחו על ידי הנאצים. אבל הן כן סבלו, לדוגמא, מהאפלייה שסבלו מועדונים של תת התרבות ההומוסקסואלית, הסגירה של עיתוני ומגזיני הגייז ושל הברים בהם גייז נפגשו. זה גרם ללסביות ליצור מעגלי חברות משל עצמן. חלקן ניתקו את כל הקשרים החברתיים שלהן, ואפילו שינו מקום מגורים, מפחד להיחשף. זהות וסגנון חיים לסביים, שהחלו להתפתח מאז תחילת המאה ה- 20, ובפרט בימי רפובליקת ויימאר (השלטון שקדם בגרמניה לשלטון הנאצי) פשוט נהרסו עם עלייתם לשלטון של הנאצים. האפקט של זה נמשך הרבה מעבר לתקופת הרייך השלישי".

"רק במקרים אחדים", נכתב שם, "טפלו על נשים האשמות מהאשמות שונות למעצרן, בעוד שהסיבה האמיתית לכך הייתה היותן לסביות. במסמך אחד, של הנהלת מחנה הריכוז רוונסבורק, הוגדרה הומוסקסואליות נשית כסיבה לכליאת חלק מן העצורות בו. המונח 'לסבית' הופיע כסיבה למעצרה במחנה של אלי ס. בת ה- 26. היא הושמה בקרב האסירות הפוליטיות במחנה. לא ידוע שום דבר מעבר לזה על גורלה".

"במקרים אחרים, נודע כי לסביות נענשו על כך ש'חתרו תחת מורל הצבא הגרמני'. סעיף 176 לחוק הנאצי הופעל כאשר היו מערכות יחסים בין עובדת לממונה עליה או בין מורה לתלמידה".

לפי הסרט "סעיף 175", ידוע על חמישה מקרים בהם נכלאו נשים לסביות בידי הנאצים רק בשל היותן כאלה. לסבית גרמניה מאותה התקופה היא אנט איק, שנולדה ב- 1909 למשפחה יהודית משכילה בברלין. איק גילתה את נטיותיה הלסביות בהיותה בת 10. "היה עלינו לכתוב יצירה על איך חיינו הבוגרים ייראו", היא אומרת בסרט, "ואני כתבתי: אני רוצה לחיות בכפר עם בחורה בוגרת ועם הרבה חיות. אני לא רוצה להינשא ולא רוצה שיהיו לי ילדים, אבל אני אכתוב'". איק הייתה פעילה בחיים הלסביים של ברלין של רפובליקת ויימאר. עם עליית הנאצים לשלטון, הצליחה איק לברוח לאנגליה, בעזרתה של אישה מבוגרת עמה נפגשה בברים לסביים. לאחר זמן מה נתחוור לה כי הוריה נרצחו במחנה אושוויץ. בסופו של דבר, היא הצליחה להגשים את החלום שלה - לחיות בכפר אנגלי עם בת זוג ולכתוב.

כתבת ארכיון, פורסם במקור ביום השואה, 2006.

תגובות הגולשים כתבו תגובה

    כל הזכויות שמורות 1999-2017 הקמת אתרים ניהול תוכן
    נא להמתין... נא להמתין...