עוד בחדשות ודעות
 >  > 

החברים שלי

"בפתאומיות, ובלי הודעה מוקדמת, החלו להגיע לארץ ארונותיהם של החברים הכי טובים שלי, והרגשתי שאני מבלה יותר מדי בבתי קברות. מאוחר יותר הגיע האיידס גם לישראל". דן לחמן חוזר לשנות ה-80 - ראשית ימי האיידס

ב-1981 היו לי המון חברים בארצות-הברית, שירדו מהארץ בשנות ה-70, חלקם הגדול לניו-יורק. המעבר לארה"ב נבע בעיקר מכך שהחיים בארץ באותם ימים היו קצת פחות זוהרים מימינו. לא היו מועדונים, לא היו מצעדי גאווה, ולהומואים הנשיים היתה בעיה גדולה יותר. מי שהעז ללכת לבוש שונה או מאופר היה כמעט על סף סיכון פיזי והמושג לצאת מהארון עוד לא הגיע לארץ. השמועות על החיים בניו יורק היו אחרות לגמרי. הייתה הבטחה של חופש, חרות, אפשרות לחיות חופשי ומאושר - אם רק מצאת עבודה. כולם היו מוכנים להשקיע בעבודה כדי לחיות טוב, לבלות במועדונים, ללכת לסאונות ולחדרי חושך ולחפש סטוצים בכל מקום אפשרי. הייתי בניו-יורק חודש ימים ולא הספקתי לפגוש את כל חבריי. אני הייתי עסוק. הם היו עסוקים. עם חלק מהם רק שוחחתי בטלפון. ככה זה כשחיים בניו יורק. צריך לתכנן הרבה זמן מראש. אנשים עסוקים. הייתי שם באביב, וכשחזרתי לארץ, בסוף אותו קיץ, התחילו לצוץ שמועות ראשונות על מחלה מסתורית, סוג של סרטן, שפוגע רק בהומואים. אנחנו בארץ חשבנו שהאמריקנים מצאו להם היסטריה חדשה. דבורה נמיר, כתבת הבריאות של "ידיעות אחרונות", פרסמה כמה כתבות בנושא, וכולנו חשבנו שהיא מטורפת.

בתחילת קיץ 82' הגיע לארץ החולה הראשון מחו"ל. הוא כבר היה חולה מאוד, ובא רק למות בארץ. למרות שדבר בואו היה סוד, אנחנו ידידיו ידענו וטיפלנו בו. הוא מת בסוף הקיץ, והמחלה הפסיקה להיות רק מאמר היסטרי בעיתון. ועדיין, לא דאגנו יותר מדי - זו מחלה משם, מאמריקה, ורק באמריקה. סרטן של הומואים אמריקנים. אחר כך, כשהמציאו לה שם, ומצאו נגיף, והמחלה התפשטה, היא הפסיקה להיות בדיחה על חשבון האמריקנים.

השמועות מאמריקה המשיכו בשנת 1983 - זה חולה, אחר חולה, ההוא הלך מהר מאוד. מישהו חלה ואחרי חודשיים כבר מת. הסממנים שהכירו אז היו רק הכתמים האדומים על העור, וסוג של דלקת ריאות רצחנית, שרק מאוחר יותר התחברה לאותה מחלה. בסוף אותה שנה הגיע ארון מתים ראשון של ידיד שלי. לא סתם ידיד, אלא מישהו שפעם אהבתי עד צאת נשמתי. לא הגיע לו, כאילו למישהו כן הגיע, אבל בפעם הראשונה שאתה נתקל בזה אישית, אתה מרשה לעצמך לחשוב מחשבות אסורות. לא לקח זמן והגיעה ידיעה שעוד אחד חולה, וקצת אחר כך גם הוא מת. זה היה מוזר - שלושה חברים מתים לך פתאום. גם אם לא התראיתם כבר די הרבה זמן, הם היו חברים טובים, שהחשבתי וספרתי אותם בין טובי ידידיי. בהמשך הגיעו בפתאומיות ובלי הודעה מוקדמת עוד שלושה ארונות, אחד אחרי השני, והרגשתי שאני מבלה יותר מדי בבתי קברות. עדיין התייחסתי לעצמי בתוך העניין - הם מתו ואני מרחם על עצמי.

ניו-יורק השתנתה לחלוטין

כשנסעתי שוב לניו יורק, נבהלתי. העיר השתנתה לחלוטין. מקומות נסגרו. אנשים נעלמו. מקומות בילוי שינו צורה, ולא היו יותר סאונות או חדרים חשוכים. אנשים פחדו. אבל אז פגשתי גם את ההתארגנויות הראשונות של גוף למלחמה במחלה. אנשים התארגנו. ואם מצד אחד העיר הייתה מדכאת בגלל המתים, מבחינה קהילתית האיידס - כן כך קראו למחלה, עשה משהו טוב לאנשים. הם התארגנו, התנדבו, טיפלו, בישלו ניקו ועזרו לחולים בכל דבר שנדרש.

בכל מקום שאלו אותי מה קורה בארץ והציעו לי להתכונן, מכיון שהיו שמועות על התפשטות של האיידס גם לאירופה - לא ייתכן שזה לא יגיע אליכם, אמרו לי כולם. כשחזרתי לארץ התחלתי ליזום את מה שהיה לוועד למלחמה באיידס, אבל לא זה הסיפור הפעם. בינתיים היו רק כמה חולים נסתרים. לא ידענו עליהם וחלקם, כמה מוזר, היו בארון דווקא. אחד מהם אדם נשוי שנדבק כשקיים יחסי מין בחו"ל.

שנת 1984 הפכה להיות שנת אימה. הידיעות על אלו שמתו הגיעו לעתים קרובות יותר, ואיתן הארונות. לא כולם חזרו להיקבר בארץ, אבל אלו שהמשפחות הביאו אותם הפכו את ימיי לימי אבל של "בילוי" בלוויות ובבתי קברות. אז הגיע עוד אחד מאלו שאהבתי במיוחד. הוא הגיע חולה מאוד, ולא רק שבא למות בארץ, הוא התכוון להתאבד בארץ ברגע שלא יוכל לסבול יותר. חודשיים לאחר שהכריז על כוונתו הוא הצליח גם להגשים את האיום. נכנסתי לדיכאון אמיתי ונורא. ידיד אחר, שעמד לנסוע לטיול בחו"ל, גילה לפני שעזב את הארץ שהוא כבר חולה. אותו מצאו בחדר מלון. הוא התאבד שם. ידיד אחר הגיע אלי בשבת אחת לראות כמה סרטים. אחת מאותן שבתות שהיינו עושים לעצמנו מפעם לפעם. שבתות קמפ, מיוזיקלס ואוכל שחיתות. הוא נראה רע וחלוש. שאלתי אותו אם הוא חולה. הוא נבהל ושאל אם רואים. אמרתי שלא, לא רואים, אבל אני עם הניסיון שלי מבחין. ישבנו, ראינו סרטים, צחקנו קצת. למחרת הוא התאבד.

תהומות הדיכאון

אחר כך מתו עוד כמה, ועכשיו למתים היה שם. כתבו עליהם. הם כתבו על עצמם. חשבתי שעברתי את שנות הדיכאון שלי, עד 1993, אז חלה ומת עוד אחד מאהוביי. מוכר בקהילה. מותו מהמחלה לא היה סוד ולכן אפשר לכתוב שהכוונה לעמוס גוטמן. אם חשבתי שאני מכיר את תהומות הדיכאון, גיליתי שלא הכרתי אותן עד למותו.

עדיין בארץ העובדה שאתה נשא היא הסוד השמור ביותר בארץ. אנשים פוחדים ממה שעשוייה הקהילה לעולל להם, ובכלל זה גם התעלמות והפצת רכילות נפשעת. אינני יודע מה המצב היום, אך סמוך להקמתו של הוועד למלחמה באיידס היו מרבית המתנדבים בו סטרייטים. הקהילה פחדה להתקרב, ואפילו לא היתה מוכנה לעזור מרחוק. באמריקה, לפחות בערים הגדולות, כמעט כל אחד, לא רק מחברי הקהילה, אלא ממש כל אחד, מכיר חולה איידס. אצלנו החולים מסתתרים, והבריאים לא ממש רוצים להכיר ולדעת.

אני יודע שהכל נשמע מפחיד, מייאש ומרתיע. לא זאת הכוונה. היום נשאים חיים אחרת. לא קל להם, אך חלק מהקושי הוא החרדה מפנינו. המטפלים היום לא צריכים לחשוש מדיכאון. גם להם יש תמיכה. ואם מת לך חבר אישי, זה כבר לא ממש משנה ממה הוא מת. מפחידה אותי העובדה שנזהרים כאן פחות. שיש יותר ויותר נשאים והתעלמות, ופחות ופחות מודעות ורצון לדעת.

נסחפתי. אני מצטער. לא התכוונתי להטיף, רציתי רק לספר סיפור קצר. על שנים איומות שכבר עברו. אתם יכולים להמשיך להתעלם מהחלק האחרון של הלא-סיפור.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...