עוד בתרבות ובידור
 >  > 

ב"לונדון" יש יותר סרטים

"לונדון", קולנוע חדש בקומפלקס לונדון מיניסטור, נפתח השבוע ומעלה שני סרטים חדשים ומבטיחים. אורי שרון על התקווה שסוף סוף נזכה לקולנוע מחתרתי אמיתי בתל אביב.

מכירים את הסיפור על הבחור שהתחיל עם בחורה ברחוב, לקח אותה לבית מלון, והתעורר בבוקר באמבטיה של מי קרח, עם תחבושת גדולה במקום שבו הייתה הכליה הימנית שלו? מכירים את הסיפור על האישה שכל כך אהבה את הפודל שלה, שכשגילתה שהוא נרטב בגשם היא מיהרה לייבש אותו במיקרוגל? אני מניח ששמעתם את הסיפורים האלו. אני שמעתי, ממקור ראשון, או אולי בעצם שני. אבל הסיפורים האלו לא קרו באמת. הם שייכים לז'אנר סיפורים שנקרא אגדות אורבניות. סיפורים שעוברים מפה לאוזן, תמיד הם קרו - לא לאדם שמספר אותם, אבל לחבר טוב שלו, או לדודה שלו מצד אמא, או לשכן שבקומה מעליו. שמעתם איזה סיפור טוב לאחרונה? אני שמעתי. אבל הסיפור הזה קרה באמת. אני נשבע. במילים האלה נפתח הסרט "אורבניה", שעולה השבוע להקרנות חצות בקולנוע "לונדון". ואורבניה אכן מספר סיפור טוב, ספק אמיתי ספק הזוי, שמתרחש בתוך אותה סביבה אורבנית עירונית עוינת שבה מתרחשות כל האגדות האורבניות. הסרט עוקב אחרי לילה בחייו של צ'רלי, בחור ניו-יורקי ממוצע שיוצא לשוטט ברחובות בעקבות בעיות לב שבור וקשיי שינה. הוא גם גיי, אבל עובדה זו נחשפת רק אחרי יותר מעשרים דקות של סרט. צ'רלי משוטט בסימטאות החשוכות של העיר, בבארים מפוקפקים ובאיזורי קרוזינג של גייז, תוך כדי שהוא נזכר בקטעי אירועים מעברו. סביבו מתרחשות כל אותן אגדות אורבניות, לא כאגדות, אלא כאירועים אמיתיים, ובמקביל מנסה צ'רלי להחזיר את הסדר ולעצב מחדש נרטיב בחייו המוטרדים.

לכל האגדות האורבניות יש מכנה משותף. הן מוזרות, אפילו מזעזעות, ובאות להעביר לך את התחושה שהמוזרות, האלימות והגועל מקיפים אותך מכל עבר, ואתה נמצא רק מרחק של פסיעה אחת מהמקום בו המעטפת המבהיקה של חייך תתנפץ בלי שתוכל לעשות דבר בעניין.

בתוך הסביבה העויינת הזו הולך ונרקם לאיטו סיפורו של צ'רלי, מתוך ניגודים שבין רגישות עצומה לאלימות מתפרצת, קירבה אנושית לניכור, אהבה גדולה לתשוקה מזדמנת. ככל שהסיפור מתקדם, ובין כל האגדות האורבניות המפורשות, מתגברת בך התחושה שאולי עדיף היה אם סיפורו של צ'רלי לא היה מתבהר, לא היה קורה. האגדות האורבניות הן אולי מבחילות ומבהילות לרגע, אבל גם מוכרות ובמידה מסוימת משעשעות, בין אם קרו ובין אם לא. אבל הסיפור המרכזי שנגלה אט אט לנגד עיניך, זה שצ'רלי כותב לעצמו ככל שהלילה מתקדם, הוא הסיפור המפחיד ביותר.

מהסרט "אורבניה" יצאתי בתחושה שאני מצטער שראיתי אותו. הוא סרט מעניין, אפילו מרתק, אבל קשה. ובכל זאת, ככל שהזמן עובר, אני מגלה שהסרט הזה נשאר איתי, שהסצינות חוזרות ועולות, שהדמויות מסרבות להתפוגג. הבימוי המבריק של ג'ון שיר, המשחק המצוין של דן פוטרמן בתפקיד הראשי, ההופעה הקצרה אך הבלתי נשכחת של אלן קאמינג, והתסריט המצוין של דניאל ריץ, הופכים את הסרט ליצירת מופת אמיתית.

אחד הדברים שאהבתי ביותר באורבניה הוא העובדה, שלמרות שגיבור הסרט הוא גיי, הסרט איננו סרט גייז. האמירה של הסרט פונה לקהל הרחב, והעובדה שהגיבור הראשי הוא הומו היא חלק מהאמת הספרותית של התסריט, עובדה שבלעדיה היה הסרט מאבד הרבה מהמשמעות שלו.


את "אורבניה" מביא לארץ אסף גיל, מייסד מועדון הסרט הורוד, ומעלה אותו בהקרנות חצות (שבהחלט עושות לו צדק) בקולנוע לונדון החדש שבלונדון מיניסטור בת"א. "בלונדון יש יותר סרטים", כתב חנוך לוין בשירו המפורסם, "כך שהייאוש נעשה יותר נוח". אינני יודע אם גיל בחר לקרוא לקולנוע "לונדון" על שם שירו של לוין, או אולי סתם על שם קומפלקס לונדון מיניסטור בו הוא שוכן, או אולי כפראפראזה על שם קולנוע פריז המיתולוגי. אני מקווה שהסיבה האחרונה היא הנכונה.

קולנוע פריז היה הקולנוע המחתרתי האחרון בתל אביב. האחרון שהציג סרטים שאף אחד אחר לא רצה להציג, האחרון בו ניתן היה לראות את מופע הקולנוע של רוקי כשחבורת משוגעים לדבר בביריות רוקדת על הבמה, האחרון בו ניתן היה לשבת בשורה הראשונה עם רגליים על הבמה ולצעוק "פוקוס" למקרין. במידה מסוימת הקולנוע בבית ציוני אמריקה, הסינמטק ומוזיאון תל אביב ניסו להוות את התשובה המכובדת לקולנוע פריז וייבאו סרטים יוצאי דופן, מורכבים יותר, שמקורם אינו בהכרח בארה"ב. אני אוהב את קולנוע השוליים, את הקולנוע המחתרתי, ואני מקווה שקולנוע לונדון מתעתד להפוך לשחקן מוביל בתחום הזה.

עדות לכך שיש למה לצפות הוא הסרט "כולם ביחד", שעולה להקרנות רגילות בקולנוע לונדון במקביל ל"אורבניה". "כולם ביחד" הוא סרטו השני של לוקאס מודיסון השבדי, שגם סרטו הראשון, "פאקינג אמאל", הוקרן בארץ. הסרט מספר את סיפורה של אליזבת, עקרת בית מהפרברים, שמחליטה לעזוב את בעלה המכה. היא אורזת את חפציה, לוקחת את בתה ובנה ועוברת לגור עם אחיה יוראן.

השנה היא 1975, והמקום הוא שבדיה. יוראן מתגורר עם חברתו בקומונה. אליזבת פוגשת בדיירי הקומונה: חבורת צעירים ארוכי שיער, המנהלים חיים של סקס חופשי, ויכוחים פוליטיים, מגדלים ירקות ושותים כמויות גדולות של יין. בין שני העולמות השונים, של חברי הקומונה ושל אליזבת וילדיה, נוצר עימות דרמטי מרתק, שישנה את חייהם.

"כולם ביחד" הוא סרט על אנשים שמנסים לחיות ביחד. לעיתים זה עובד, לפעמים לא. זהו סרט שבוחן את תנועת השמאל של שנות השבעים, את הקו הדק שבין אהבה חופשית לבין גרימת סבל לסביבתך.

"אורבניה" ו"כולם ביחד" הם יריית פתיחה מכובדת ומבטיחה לקולנוע לונדון. אני בהחלט מקווה ששני הסרטים הללו הם סנונית ראשונה שאכן מבשרת את האביב.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...