עוד בתרבות ובידור
 >  > 

פוקו על פי מילס

פוקו אינו מנסח מניפסטים פוליטיים התובעים שינוי חברתי, אלא מבקש מהקורא לתהות ביסודיות על מוצקות העמדה הפוליטית שלו עצמו. ספר חדש משמש כמדריך נגיש לרעיונותיו המשפיעים ביותר

מחשבתו של פוקו הייתה בין המשפיעות ביותר בחלק השני של המאה הקודמת. יש לו מעריצים רבים, אך גם מתנגדים, ולא פשוט להסכים ולקבל את משנתו, העוסקת בעיקר בנושאים שנויים במחלוקת, בין היתר על הקשר בין שיגעון ותרבות. ספרה של שרה מילס, שראה אור בעברית, הוא לא רק ביוגרפיה של פוקו, אלא גם ניתוח של דעותיו ושל התפתחותן. פוקו טען אמנם, בספרו "מהו המחבר", שלא צריך לדעת דבר על המחבר, וכי עניינה של הביקורת אינו לחלץ את הקשרים שבין המחבר ליצירה אלא לנתח את מבניות היצירה, את הארכיטקטורה שלה, ואת צורתה הפנימית. פוקו לא דיבר על עצמו כמעט בשום הקשר, ויצא כנגד ה"ווידוי" הביוגראפי. אפילו את מחלת האיידס, ממנה נפטר ב-1984, הסתיר במשך שנים רבות מסביבתו. למרות זאת, האיש המרתק הזה מעניין מאוד גם באופן אישי.

פוקו נולד ב-1926 למד פילוסופיה אך התמחה בעיקר בפסיכולוגיה ופסיכופתולוגיה. את רוב שנות עבודתו הראשונות עשה מחוץ לצרפת - באופסלה שבשוודיה, בוורשה ובהמבורג. רק ב-1959 חזר לצרפת, אך כעבור 7 שנים בלבד עקר שוב, הפעם לטוניסיה, שם חווה את האירועים הגדולים של סוף שנות השישים רצח מרטין לותר קינג, כניסת הסובייטים לפראג, השביתה הגדולה ומרד הסטודנטים בצרפת, המלחמה בוייטנאם ועוד. "גבולות הפוליטיקה השתנו" אמר פוקו בתגובה לאירועים אלה, כששב לפריס הסוערת "ונושאים כמו פסיכיאטריה, כליאה ומדיקליזציה של האוכלוסייה הפכו לבעיות פוליטיות"

פוקו אינו מנסח מניפסטים פוליטיים התובעים שינוי חברתי. הוא מבקש מהקורא לתהות ביסודיות על מוצקות העמדה הפוליטית שלו עצמו. הוא ניסה להתרחק ממושגים שהיו מעוגנים בשיח בימיו. הוא לא כתב על הסובייקט או על הכלכלי - לא מכיוון שהתעלם מהיחיד או מכוחה של הכלכלה, להיפך. פוקו לא היה מעוניין לצמצם את הניתוח שלו לחשיבותו של מאפיין יחיד, וניסה להראות שמושגים הנראים ברורים מאליהם הם למעשה בלתי יציבים, והשתנו לאורך הזמן.

לכל מושג יש היסטוריה שקיבעה אותו, וההיסטוריה הזו, כמו גם רגע הקיבוע, צריכים אף הם להיחקר. פוקו מערער על כל רכיב ועל כל מושג במסגרות התיאורטיות המשמשות אותנו לחשיבה. הוא תוהה על סוג הידע שאנו מחשיבים כמובן מאליו, ובכך משנה תהליכי מחקר ומחשבה. בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", שהיה הראשון להתפרסם גם בעברית, ניסה פוקו לבדוק את הקשר בין התבונה לשיגעון, על פי קביעותיה של החברה, והראה כיצד היא משמרת קביעות ישנות, ואינה מוכנה לשנותן.

השאלה מה מביא אדם לכתוב או לחקור נושאים אינה פטורה מידיעת פרטים ביוגרפיים. אי אפשר לחשוב שפוקו הגיע סתם כך לחקור את תולדות השיגעון בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה" אלמלא היה נתקף בדיכאונות, ויש סיבות להאמין שגם ניסה להתאבד יותר מפעם אחת. הקשיים בהם נתקל בחייו, בימים בהם הומוסקסואליות הייתה עניין ראוי לגנאי ותפיסות שמרניות שלטו במחשבה הכללית, הביאו אותו למחקר המיני המקיף שלו. למרות שפוקו ראה במיניות נושא פוליטי וכתב עליו רבות, על עצמו לא דיבר ככזה. הוא שאף שהתרבות ההומוסקסואלית תמציא אופני התקשרות, קיום, ויחסים בין פרטים, שאינם דומים לצורות תרבות קיימות. הוא רצה שהומוסקסואליות תיצור יחסים שאותם ניתן יהיה להעתיק גם ליחסים הטרוסקסואלים, וסבר שלהומוסקסואלים יש יכולת השפעה רבה על החיים ככלל.
פוקו היה הומוסקסואל, וחי עם בן זוג כ-25 שנים. אפליית הומוסקסואלים לא היתה זרה לו, בייחוד לאחר שאולץ לעזוב בשל נטייתו המינית את פולין, ולא התקבל למשרה ממשלתית במשרד החינוך הצרפתי. פוקו גם הספיק להיות קומוניסט תקופה קצרה, בשנות החמישים המוקדמות, כמו אינטלקטואלים צרפתיים רבים, אך עזב את המפלגה כשכוחות קומוניסטים פלשו להונגריה, וכשהמפלגה הוקיעה הומוסקסואליות כסטייה בורגנית. פוקו הפך לאנטי-קומוניסט, אך למרקסיזם נותרה עליו השפעה, שלא התכחש לה. ניתוחו של פוקו נוגע בשאלת הזדהות הנגד, ומסביר את אימוץ הכינוי "דייק" (dyke) על ידי לסביות. הומואים הזדהו עם כינויי גנאי רבים והפכו אותם לחיוביים. עצם השימוש המשותף להומואים ולסביות במונח קווירqueer הוא דוגמה להזדהות שכנגד כפי שמגדיר אותה פוקו. כמו כן הוא מנתח את התפתחותו של הסטריאוטיפ הגופני התנהגותי של ההומוסקסואל. "הנשיות" שלו, מבעי פנים, ומניירות אחרות, שמייצגים רק פרטים מסויימים, אך הפכו למאפיינים של כלל ההומוסקסואלים בעיני החברה, בעקבות השיח המתפשט.

פוקו על הגוף והמיניות

פוקו התמקד בחקירת המיניות והזהות המינית, והניתוח שערך על יחסי הגומלין שבין הגוף והמוסדות השפיע רבות על התיאוריה הפמיניסטית והקווירית. "מטרתי לא הייתה לכתוב היסטוריה של התנהגויות מיניות ופרקטיקות מיניות ולתאר את השתלשלותן" הסביר פוקו "היא גם לא הייתה לנתח רעיונות מדעיים, פילוסופיים, או דתיים, שבאמצעותם ההתנהגויות הללו יוצגו. רציתי להתעכב על המושג הבנאלי העכשווי "המיניות", להתנתק ממנו, לשים בסוגריים את מוכרותו, כדי לנתח את ההקשר התיאורטי והמעשי בו הוא נכרך". את תוצאות מחקרו פרסם פוקו בשלושה כרכים, העוסקים בתולדות המיניות החל מימי יוון העתיקה.

החלקים החשובים לימינו מתחילים מניתוחו את המאה ה-19, הויקטוריאנית, אז החל הניסיון להשתיק את הדיון הפומבי במיניות, ולהגביל את הפרקטיקות המיניות. הדיכוי הזה דווקא הגביר את התשוקה לדבר על מיניות, והגביר את ההנאה שהסבה הפרת הטאבו. פעילות הומוסקסואליות, שלפני המאה ה-19 נתפסה כמעשה בזוי בין שני גברים, החלה להיתפס כיסוד מכונן של אינדיבידואל מסוג חדש, וכצורה פרוורטית, כביכול, של מיניות. כך נוצרו, בפעם הראשונה, הקטגוריות המובחנות של הומוסקסואל מצד אחד, והטרוסקסואל מצד שני. הומוסקסואלים הפכו למובחנים פתולוגית באמצעות סטייה מינית - הגדרה שלא הייתה קיימת קודם לכן. סיווג ההעדפה המינית גם הפך את המין ואת המיניות למושאו הלגיטימי של מחקר מדעי.

המיניות נבנית לאורך שלושה צירים הראשון הוא ההתנהגות המינית, השני הוא מערכת הכוח המסדירה את הפרקטיקה של המעשים המיניים, והשלישי הוא התבניות שבמסגרתן יכולים פרטים, או מוכרחים, לזהות את עצמם כנושאיה של אותה מיניות. בפרק "ההיפותזה של המיניות" דן פוקו בשינויים שחלו בשיח המיני. בעוד שבמאות 17-18 מבוגרים וילדים חשו חופש לדבר זה עם זה על נושאים מיניים, הרי שבמאה ה-19 אבד חופש זה, במהלכים דכאניים, שנועדו למנוע מילדים בנים לאונן. "יותר משיש לנו השתקה פשוטה יש כאן משטר חדש של שיח" טוען פוקו "לא מדברים פחות על מין, נהפוך הוא, אך מדברים עליו אחרת. המדברים הן אנשים אחרים, לצורך השגת תוצאות אחרות". מיניותם של ילדים הפכה להיות נושא שיש להתמודד איתו ולטפל בו, בהכוונה של הורים רופאים ומורים. פדגוגים הפכו למומחים וליועצים. בבתי ספר מלמדים את הילדים תכנים מיניים, המתחברים למוסר ירוד. ההתייחסות אל האוננות כמגפה שיש לרפא הפכה את ההנאות העדינות, המוסתרות, לסודות המצריכים ווידויים. הורים התמלאו חרדה, ורגש אשמה משותף ירד על כולם.

במאה ה-17 הזוג הנשוי היה מרכזו ומוקד העניין של המיניות. כללים ועצות אינספור לגבי המועד הנכון והמותר לקיום יחסי מין נלחשו מפה לאוזן, ויתר עולם המיניות נשאר מעורפל. במאה ה-19 המיניות שינתה כיוון, ובמילותיו של פוקו: "התחילו לחקור את מיניות הילדים, ואת מיניות המשוגעים והפושעים, את הנאותיהם של אלה שאינם אוהבים את המין השני, את החלומות בהקיץ, את האובססיות, השיגעונות הקטנים והטירופים הגדולים. זה תורם של כל אלה, שעד אתמול בקושי הבחינו בהם, לצעוד קדימה, על מנת ליטול את רשות הדיבור ולהתוודות וידוי לא קל על אודות מה שהינם" פוקו טוען שהמערב הנוצרי, שהמציא את הוידוי, פיתח אותו לכיוון של יעוץ תרפויטי - יציאה מהארון, וכפה אותו על כולם. תיאורטיקנים הומוסקסואלים הצליחו לעצב את היציאה מהארון כפעולה משחררת, שדרכה הומוסקסואלים ולסביות נכנסים בגלוי לקהילה, והופכים לאדם מסוג אחר, ולא כפעולה של התוודות על חטאים. ניתוח זה של המיניות עורר בקרב הפרטים עצמם שיפוט עצמי מוסרי, ונותר רק לתהות מדוע פעילות מינית, וההנאות שמתקשרות אליה, מוליכה בכלל לשאלות מוסריות.

ספרה של מילס חשוב מאוד לרבים, גם מפני שחלק גדול מכתביו של פוקו לא תורגם עדיין, וגם בשל הקושי שמציבה הקריאה בכתביו של פוקו עצמו. ההבהרות והניתוחים של מילס עושים רבות לקבלת דעותיו, ומאפשרים חדירה לעומק הרעיונות שהוא מעלה. שרה מילס, "מישל פוקו". הוצאת רסלינג.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...