עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

על צדקנות מינית ומין הומוסקסואלי

מלכתחילה ביטאו הומואים את השחרור היחסי שהשיגו באמצעות הפצה וצריכה חופשית של סקס. הניסיון לחלוק על מרכזיותו של המין בקיום ההומוסקסואלי הוא צבוע ומתחסד

בכל פעם שעולה לדיון הנושא ההומוסקסואלי, בהקשר המיני שלו, רוב האנשים, ולמרבה הפלא גם ובעיקר הצעירים מאוד, מתמלאים צדקנות שלא מובנת לי. רובם מתחילים לקרקר ולגרגר נגד המיניות העצמית שלהם. מגנים את "המזדיינים" והופכים את עצמם, באופן לגמרי לא ברור, לדודות פולניות. לאחרונה אפשר היה לראות זאת אחרי השידור שהקדיש הערוץ הראשון ליום האיידס. זה שהכתב בחר להשתמש במלים מגונות כמו "הפקרות", והפך בזאת את כל ההומואים למופקרים, עוד אפשר היה לקבל - אם היינו עדיין בשנת 1974, לפני קום האגודה ולפני המאבק על דימויים מילוליים חברתיים שליליים בתקשורת. זה שכל כך הרבה אנשים הגיבו בחיוב לכתבה, ואימצו לעצמם את התדמית השלילית הזאת, בהוצאת חלק מחבריהם מהמחנה הקהילתי, היה נורא בעיניי. היחס הדו משמעי למין בתוך הקהילה מעורר הרבה מאוד סימני שאלה. איך, למה, ומאיפה לנו החינוך הפולני-ויקטוריאני, המגנה יחסי מין. מי הם, בכל זאת, כל אלו ההולכים לגנים, סאונות, חדרי חושך, וכל מקום בו אפשר לקיים יחסי מין מיידיים? הצביעות, המתעלמת מהעובדה שללכת למסיבה במועדון, לשבת באוויטה, ואפילו לרדת לקנות משהו בסופר, לא מלווה בציפייה מינית, היא אחד השקרים וההסתרות הצבועות ביותר בחיי הנפש של ההומו הישראלי המצוי. כולם שוכחים שעד 1988 קיום יחסי מין הומוסקסואלים היה אסור מבחינה חוקית. כולם שוכחים ומטאטאים אל מתחת לאבני המדרכות את העובדה שההישג הגדול ביותר של אנשים הומוסקסואלים, ולא אשתמש במילה "קהילה", שלא קיימת לדעתי, היה העובדה שחוק איסור היחסים ההומוסקסואליים בוטל, ויצא מספר החוקים. יותר מכל דבר שהשגנו עד היום, זו הייתה למעשה הצהרת העצמאות המינית, החברתית והמעשית שלנו כבני אדם. ההכרה במיניות השונה שלנו. המיניות שלנו היא זו שעומדת במרכז ההוויה ההומוסקסואלית. כל הזכויות האחרות שנלחמים עליהן היום הן נגזרת מהכרת המיניות האחרת שלנו. מסתבר שהחוק מכיר, במה שהומואים עצמם מנסים להתכחש לו. בתוך הוויכוח בטוקבקים, שהייתי חלק ממנו, ניסיתי להיזכר באמירה שקראתי לפני שנים רבות, ומאוד הרשימה אותי וגרמה לי להזדהות איתה. לקח לי זמן לחטט בניירות שלי ולמצוא את המקום בו קראתי את המאמר שכה אהבתי לפני קצת יותר מעשר שנים. בקיץ 1995, יאיר קידר, שהיה פעיל בתקשורת ההומוסקסואלית, הוציא את הרבעון "תת תרבות". יאיר היה גם זה שהקים והיה בעליו הראשון והפרטי של הירחון "הזמן הוורוד", שכולנו מכירים במתכונתו הנוכחית. החוברת "תת תרבות" הנפלאה יצאה, לצערי, רק פעמיים ושבקה. הומואים בארץ לא ממש מתעניינים בכתב עת רציני, ולא מוכנים להוציא עליו כמה שקלים. הוא לא חולק חינם, ולא היה זול כמו עיתון ערב, אך הוא היה זול יותר מבילוי ערב במועדון, ואין ספק שבסך הכל הכולל שלו, היה מספק יותר.בחוברת הראשונה, של קיץ 1995, היה ראיון נרחב של אורן קנר, גם הוא פעיל באותם ימים, עם רונן טל. בימינו שמו של רונן נשכח. בימים ההם היה כתב עיתון "העיר" בניו יורק, והיה אחד הראשונים שכתב באופן גלוי על נושאים הומואיים, באותם ימים מאושרים כשעורכו של עיתון העיר היה גל אוחובסקי, ורבים מכותביו היו הומואים. העיתון הזה היה הכי גיי פרנדלי שאפשר, והלב התרחב לקרוא אותו בכל שבוע. רונן טל היה נושא דגל הפתיחות והיציאה מהארון, בזמן שאוחובסקי עצמו התחבא עדיין מאחורי הכינוי "משה", כשכתב את היומן המקסים של משה בעיר הגדולה. הראיון שהופיע ב"תת תרבות" נשא את הכותרת "סקס הוא התרומה של ההומואים לתרבות", ובו מצוטט רונן כאומר: "להיות הומו זה קודם כל ליהנות מסקס בין גברים, ומהיכולת לחוש רגשות עמוקים כלפי גבר.זה העיקר. זה כמעט הכל, וזה מספיק. בהרבה מובנים נהפכתי ליצור הרבה יותר אותנטי בניו יורק. השתחררתי מכל המבוכות והעקבות המיניות שהיו בארץ, והצלחתי להשלים עם האובר-סקסואליות". בימים ההם רונן, שהיה מחוץ לארון, הטיף לאאוטינג של עיתונאים המסתתרים בארון, ומשתמשים בהומוסקסואליות רק כדי להראות את הנאורות לכאורה שלהם. באותו ראיון הוא אומר: "לידיעת כל המאמינים שהומואים הם בדיוק כמו כולם, מדובר בשקר גס. רוב מכריי ההומואים, וגם אני, אכן עוסקים במין, במעשה ובמפורש, מהבוקר עד הלילה. קשה לי עם ההתכחשות לעניין המיני אצל הומואים בישראל. אני מאמין ללא פקפוק, שהעיסוק "האחר" בסקס ובמיניות הוא התרומה של ההומוסקסואלים לתרבות האנושית. זו תרומה חשובה, משום שהיא המענה היחיד כמעט לכל גישות האנטי סקס, שסביבן התפתחה התרבות המערבית. זה המענה היחיד לערכי המשפחה,לדתות המאורגנות, לשמרנות, ובעצם להטרוסקסואליות עצמה, שנסבה כולה על כוח והשליטה המיניים שיש לגבר כלפי האישה. אני מסכים שהומוסקסואליות היא גם סגנון חיים ולא רק נטייה מינית, אבל זה סגנון חיים שמוכתב קודם כל, ובאופן בלעדי, על ידי הנטייה המינית, והעיסוק המיני המסוים הוא מרכיב הכרחי, הבלעדי, שלו. מלכתחילה ביטאו הומואים את השחרור היחסי שהשיגו באמצעות הפצה וצריכה חופשית של מוצרים פורנוגרפיים, ובאמצעות ייסוד סאונות, מועדוני מין וברים, שכולם משמשים, אחרי הכל, לאותה מטרה - להשיג פרטנר. יכול להיות שיש כאלה המסתייגים מהמרכזיות הזאת. זאת בחירה שלהם וזו זכותם, אבל נראה לי צבוע ומתחסד לחלוק על עצם המרכזיות הזאת בקיום ההומוסקסואלי. זה כמעט כמו להתווכח עם העובדה שחמסינים הם סימן לקיץ. האנשים האלה משעממים אותי. הערכים ותחומי העניין שלהם משעממים אותי. רובם אימצו אחד לאחד את השקפת העולם הבורגנית המקובלת. הומוסקסואליות מבחינתם היא ארוחת ערב של פסטה ומכונת אספרסו, סוג ספציפי של רכלנות, הערצה ללא פקפוק של ריטה. [זה נכתב ב1995, תזכרו ד.ל.] מפריע לי שעיתונאים הומואים, שכותבים על נושאים הומוסקסואליים, מתעקשים לכתוב לשכנה הפולנייה שלהם, ומסרבים להגיד מילה וחצי מילה על כל מה שעולה ממנו ריח סקס. הם מעדיפים להכחיש, מתוך איזו הפנמה נוראה של הפולניות הישראלית. רובם מרגישים ומתנהגים כמו דודות. אי אפשר לחלץ מהם מילה על זיונים מחוץ למסגרת, או על S&M. הם יגידו שזה עניינו הפרטי של כל אחד מה הוא עושה במיטה. זה בוודאי נכון, אבל הם לא יגידו את זה על מה שהזמינו במסעדה, ועל הרגשות שהמוסיקה של פוליקר מעוררת בהם. זאת צביעות, הנובעת מזה שישראל קטנה, וכולם מכירים את כולם, ומהפנמה מסוכנת של המוסכמה שקושרת סקס למוסר" הראיון ממשיך ומתפרש הלאה. הבאתי את החלק מרכזי שלו, הנראה לי רלבנטי, ומבטא גם את עמדותיי שלי. כמה חבל שאין לנו יותר רבעון מעולה כמו "תת תרבות", שיבטא את הזרמים התת מרכזיים. כמה חבל שרונן טל כבר איננו מפרסם בארץ.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...