שז - מאולפת. צילום: כריכת הספר.
עוד בתרבות ובידור
 >  > 

לשז אין כוס נושך

שז היא, בראש ובראשונה, כותבת שירה, ולכן הטקסטים שלה הם משפטים קצרים, מקופלים ודחוסים בתוך מבנה פרוזאי שגרתי - או ארוכים, מתמשכים וחונקים. "מאולפת", ספרה החדש, מציג מגע בלתי-צפוי בין כאב עצום, להומור שחור

ספרה האחרון של שז, "מאולפת", הוא בדיוק מסוג הספרים שצריך לקרוא כמה פעמים לפני שממהרים לחרוץ עליו דעה. הרבה זמן שהוא ניצב על מדף הספרים שלי, יורד ממנו לכמה ימים ואז שוב חוזר, ולבסוף גם באה ההחלטה שלא להחליט. באופן סמלי, שם הספר כשלעצמו הוא תוצר של אילוף תרבותי, ספק מסחרי, שהכניס את היוצרת יוצאת הדופן לתוך החוקים הבלתי-כתובים, אך המאוד מורגשים של המיינסטרים. השם המקורי היה "הכוס שלי נשכן", אבל בעצת חברים וידידים, אנשי הוצאת "שופרא" ואילן שיינפלד שבראשה, הוא שונה לטובת משהו שנראה טוב יותר על המדפים ולא יגרום, חלילה, להתקף לב להטרוסקסואלים שיתקלו בו בסטימצקי. פרט מעניין וראוי להתייחסות, כשלוקחים את הספר לידיים ומנסים להתחיל ולהגדיר את טיבו.

"מאולפת" הוא אסופת סיפורים קצרים, אישיים מאוד ודחוסים מאוד. בקריאה ראשונה של הספר מצאתי אותו בעייתי מאוד ולא נגיש, כאילו עמד מישהו ביני לבין הטקסט, ועוד יותר מזה - ביני לבין המשמעויות הפנימיות יותר, אלו שקיפלה שז פנימה. רק בקריאה שניה, הבנתי פתאום שגם כאן יש מחסום מודע לא-מודע, שלמרות ההתערטלות המוחלטת והכנות הכובשת, יש כאן עדיין ניסיון להישאר קצת בין הצללים. כאילו משהו לא נאמר, כאילו המסרים רודדו מעט, אוזנו ויושבו כדי שיתאימו למה שנכון להגיד. למה שצריך.

בעיניי שז היא, בראש ובראשונה, כותבת שירה. הטקסטים שלה, לכן, הם כמו עוגות השוקולד הצרפתיות הדחוסות ביותר. פצצה של משמעויות, מובנים ואמירות, מקופלים ודחוסים חזק בתוך מבנה פרוזאי שגרתי. אם תנסו לקרוא מבעד לשורות, תמצאו את עצמכם בתוך עולם עשיר בטעמים ובניחוחות, משמעויות או סתם רסיסים ביוגרפיים, אמיתיים או מומצאים לחלוטין, בתמהיל דרמטי אבל גם משועשע, בעיקר מעצמו.

שז מתארת מציאות חונקת, מלנכולית וכואבת, ששואבת השראה רבה מהזרם האקזיסטנציאליסטי. אלו גיבורים לא-גיבורים, חנוקים בתוך מציאות כובלת, נעולים בחיים לא רצויים, בתוך ערי בטון, מוקפים בתרבות המונים רועשת ומנוכרת. התיאורים חדים וכואבים, ובחלקם הכתיבה אפילו הופכת את הגיבורים לאובייקט. כך למשל, בסיפור "מותק": "תל אביב. זה המקום של הלא מוכרים. זה המקום של הלא שייכים. זה מותק הולכת ברחוב. זה מותק הולכת בדיזנגוף ורואה אנשים יושבים בבתי קפה. מותק הולכת משם. מותק הולכת לשנקין. מותק רואה אנשים שותים קפה..."

המציאות הריאליסטית מתערבבת בסיפורים עם פגישות הזויות ומקריות, שלא יכולות להתקיים אלא אצל שז. כך המפגש עם לאה גולדברג, שהופכת עד מהרה לריב על מקום החנייה ברמת-גן (היום בו פגשתי את לאה גולדברג) או דייט עם אלוהים (בדרכי לפגוש את אלוהים שמתי בושם משובח). המגע הזה שבין המציאות הנוקשה לבין ההומור והאבסורד שבמפגשים הבלתי-אפשריים, הוא שנותן דחיפה לטקסט, שהוא לפעמים מעייף, קשה לקריאה, ולא מאוורר מספיק.

מגע כזה בין אימה לבין הומור, גורם לכך שחלק מהטקסטים מבהילים בעוצמתם. "הוא כהה, הבחור הזה. פניו כהים ולצווארו שרשרת זהב. גם ציפורן הזרת שלו מחודדת. הם מגעילים אותי. מה הקטע הזה? מין הורמון גברי שמגדל להם את ציפורן הזרת? הוא מתרומם לאט, בכבדות, ומתחיל להפשיל את מכנסיו. תחתיהם נגלים תחתונים ורודים" (איש נטפל אלי). שבירת המתח באמצעות התיאור ההומוריסטי של צבע התחתונים הוורוד והלא-אופייני על רקע תיאור גברי מאוד, בסיטואציה שלא משאירה הרבה מקום לספק ("הוא לא שומע בקולי וממשיך להתפשט, חושף את רגליו הארוכות והרזות, השעירות והשחומות. אלוהים, כמה שער שחור, זה מגעיל").

אפילו החזקות והנוקשות שבגיבורות הספר, נשברות בקלות או מפגינות חוסר יציבות במגע עם דמויות חזקות מהן. בניית הדמות כמשהו פריך מאוד, שברירי ועדין, נעשית בצורה שיטתית אך מגוונת החל בתיאורים פיזיים שמפגינים רוך או פגיעות, וכלה בתגובות רגשיות עזות שמעידות על הצורך הפנימי בקבלה, באישור, בחיזוק, בחיבוק.

"מאולפת" הוא לא ספר קל. לרגעים נדמה שהסיפורים, מלבד היותם משעשעים בצורה יוצאת דופן, מעייפים מאוד במבנים לשוניים מורכבים-מדי, חלקם ערוכים מדי וחלקם גסים מדי וזקוקים לריכוך. אבל התבוננות מעמיקה יותר, ובפרט כזו שמלווה בעיון מדוקדק ביצירותיה הקודמות של שז ובביוגרפיה הכואבת שלה, מסבירה חלק ניכר מהרבדים הסמויים והנפלאים שהספר הזה טומן בחובו. כל מה שצריך לעשות הוא להקשיב למילים.

מאולפת, שז. הוצאת שופרא לספרות יפה

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...