עוד בתרבות ובידור
 >  > 

אני מסתפרת במנזר / שז

"לא רוצה פרפרים עליזים סביבי כל הזמן", "ממי, מותק, מתוק" ו"את הולכת ליהנות מזה," ששרים בקול עם המוסיקה לתוך האוזן שלי עד שאתפגר - אבל עם תספורת חדשה. לא רוצה לצאת ולהיראות מאושרת אפילו שאני הולכת למות - כי זה הרי הצו של האיניות התל-אביבית"

פעם הייתי מסתפרת בתל אביב בלב האיניות. היום כבר לא. היום אני מסתפרת במנזר. בפעם האחרונה שבה הלכתי להסתפר במספרה האינית, לקחתי את קו חמש (האכזר), הגעתי למספרה וחיכיתי. לאף אחד שם לא היה שם. מרגע שאת מגיעה להסתפר שם אין לך יותר שם. במספרות האיניות זה כמו במחנה ריכוז. ישר נותנים לך מספר ואין לך יותר שם פרטי. מעכשיו את "מותק" כמו כולם. "מותק", "ממי" ולעתים נדירות "מתוק". וכמו שבמחנה ריכוז חובה להיות אומלל, במספרות האיניות חובה להיות מאושר. מאושר וחסר דאגות. הספריות מרחפות סביבך כמו פרפרים צבעוניים עם בגדים מאוד איניים שקנו במקומות הכי לא איניים בתל אביב, ואומרות לך "הבגדים בכלל לא איניים, קניתי אותם בגרושים בשוק בצלאל," ואת מתמלאת התפעלות לנוכח האיניות חסרת האיניות של הספריות האלה, ומבקשת את הכתובת, וכמותך גם אחרים שהולכים לקנות שם, וצ'יק צ'ק המקום הזה הופך להיות איני ומוכר המון בגדים, וככה הבעלים שלו נהיים עשירים ונוסעים לחוץ לארץ ומחזיקים עובדות משועממות, כשהם עצמם נוסעים להם לפריז, לרומא וללונדון, בענייני עבודה כמובן, לא ממש לחופש, אבל באותה הזדמנות הם גם עושים חופש, ונוסעים להם לחוץ לארץ שוב ושוב ושוב. וזה כשאת נשארת בארץ ולוקחת את קו חמש (האכזר) ונוסעת להסתפר במקומות איניים. וחם לך. את מקללת בשקט בינך לבין עצמך, הולכת לקנות את הבגדים האיניים ורותחת. למה הם נוסעים לחוץ לארץ ואת נשארת בארץ. זה ממש לא בסדר, אבל מה לעשות, ככה זה קורה, כל אחד עם הגורל שלו, בטח שהיית רוצה לנסוע לחוץ לארץ, ולנסוע לחוץ לארץ זה גם כל כך אין. אבל את אף פעם לא היית בחוץ לארץ. אני יודעת. זה ממש נורא, ולכן אני מבקשת שלא תכתבי את זה בשום מקום, בטח שלא תפרסמי או תכניסי את זה לסיפור. את שומעת אותי, אנט, או לפחות ניתן לך שם בדוי, נאמר שז, כי אני לא רוצה שכל העולם ידע שאף פעם עוד לא היית בחוץ לארץ. זהו, אז סיפרתי כבר איך בפעם האחרונה שהלכתי למספרה האינית התל אביבית פתאום קלטתי שזה מין מחנה ריכוז, ואיך שוללים ממני את הזהות, כי גם אני, כמו כל המותקים שם, מפסיקה להיות אנט לוי. כן, את יכולה לכתוב את השם שלי באותיות מודגשות. אנט לוי לא מתביישת בשום דבר. לא בזה שהיא לא הייתה בחוץ לארץ ולא בזה שהיא כבר לא נוסעת בקו חמש (האכזר), אבל מסתפרת במנזר. אז, במספרה האינית, ישר נכללתי בין המותקים והמתוקים והממים, ואני בכלל לא הייתי לבושה אין. למספרה נכנסו בחורות יפות ורזות וצעירות עם תספורות מיוחדות, ורק אני הייתי שם שמנה עם שיניים אופ וייט, וישבתי בשקט בפינה וקראתי עיתון. הספריות שמו מוסיקה בקולי קולות ושרו עם המוסיקה והיו נורא מאושרות, והטלפון צלצל, זאת הייתה האימא של אחת מהן, והספרית השנייה אמרה לה "אימא שלך," והמוח כבר התערבל לי, כי אני במחנה הריכוז הזה, ולי אין אימא, ועכשיו תקופת החגים, ואף אחד לא הזמין אותי, כי עם אבא שלי רבתי, וכל הדודות שלי כבר מתו מזמן, והחברים שלי לא הזמינו אותי, כי אולי הם לא חשבו על זה. אז הספריות לגלגו על האימא של אחת מהן ששואלת מה להביא, עוגה כזאת או עוגה אחרת, ואני קיללתי בלב את הספריות שהלוואי שאימא שלהן תמות ואז תרגישו מה זה להיות בלי אימא, ואז תתחרטו ותקללו את עצמכן על שככה השמצתן את האימא שלכן. אבל מיד נבהלתי שככה אני מאחלת לספריות הנחמדות והאיניות שלי ועשיתי ביטול קללה וביקשתי מאלוהים שלא יקשיב לשטויות שדיברתי אתו רק לפני רגע, ושיאחל רק טוב לאימהות שלהן, ושלפחות להן יהיו אימהות ושלפחות להן יהיה לאן ללכת בחגים. ואז הגיע התור שלי, ואני הורדתי את העיתון ושמתי אותו על המדף לידי, והספרית קיבלה אותי וחייכה אלי וכרכרה סביבי, וחפפה לי את השער, ושמה לי סינור לצוואר כמו לתינוק, ושרה בקול יחד עם המוסיקה הרעשנית, וכשנשפה ליד הפנים שלי את המילים של המוסיקה יכולתי להרגיש בריח כבד של סיגריות. אבל במנזר, אח אח אח, במנזר זה אחרת לגמרי. למנזר אני לא נוסעת בקו חמש (האכזר) ולנזירות אין אף פעם ריח של סיגריות מהפה. אפילו האחות סן טוריז הצעירה, שאני יודעת בוודאות שהיא מעשנת כי פעם תפסתי אותה בגן המנזר, אפילו היא לא מדיפה ריח מהפה. בטח כשמגיע תורה לספר אותי היא משתמשת בתרסיס מנטרל ריחות. איך הגעתי למנזר? הבנתי שאני לא רוצה פרפרים עליזים סביבי כל הזמן, "ממי, מותק, מתוק" ו"את הולכת ליהנות מזה," ששרים בקול עם המוסיקה לתוך האוזן שלי עד שאתפגר מרעש יתר, אבל עם תספורת חדשה. ואני לא רוצה לצאת ישר אל הרחוב הרועש, אל פיח האוטובוסים, לצאת ולהיראות מאושרת אפילו שאני הולכת למות. כי זה הרי הצו של האיניות התל אביבית. לחייך לפני שאת פוסעת שלוש פסיעות אל הכביש על מנת להידרס מתחת לאוטובוס ענק שבא מולך. אבל את לא קפצת לכביש, לא פסעת, ליתר דיוק, שלוש פסיעות מן המדרכה אל הכביש בשערך החדש, הצבוע, המסופר, ובהליכתך הגולמנית, באיברייך הלא מתוחים דיים ובכל החצי-יתמות שלך, ובזה שגם לא התחתנת, לא. את הלכת לך לכיוון התחנה ופתאום ראית שהדרך חסומה, כי עכשיו בונים, וישנה תעלה, תעלה ארוכה, כי חופרים, מסדרים, משפצים, מיישרים. כי ככה זה בתל אביב. אז אמרת לעצמך 'זהו זה, תמות נפשי עם תסרוקת חדשה וצבעים יפים,' וקפצת ישר לתוך התעלה. אבל התעלה הייתה כל כך לא עמוקה, שזאת פשוט בושה וחרפה שככה רצית להתאבד. לא רוצה להתבייש, אומרת אנט לוי. לא מוכנה להתבייש. למה אני צריכה להתבייש, בגלל שאני לא תל אביבית אינית שמתאבדת ממגדל שלום? בגלל שבחרתי לא להתרסק ממגדלי אספלט אל מדרכות אספלט, אלא לחמוק לי בשקט אל תוך מנהרת חול? אני לא תל אביבית ולא רוצה להיות תל אביבית יותר. את שומעת אותי, שז? אני מתעוררת לי על שביל מאוד נעים. זה אחרי הנפילה. אולי איבדתי את ההכרה למשך כמה זמן. אני מתעוררת על שביל מאוד נעים, ציפורים מצייצות למרות ששעת ערב ופנסים דולקים נעימים. מסביב גינה וממרחק מנזר. אני מטיילת לי בשביל הזה ורואה שהעצים מרכינים אלי את ענפיהם. מה זה, מה קורה פה? פתאום אני קולטת שזה כמו בסיפורי הילדים. כל עץ הוא משהו אחר. יש עצי תאנים ועצי שוקולד ועצי מיץ פטל דיאטטי ועצי תה צמחים ועצי מיץ פטל עם סוכר ועצי מיץ לימון ועצי מיץ תפוזים, כל מה שאני רוצה, וכיסאות נוח בשלל צבעים פזורים לאורך השביל ומתחת לעצים, אבל אין נפש חיה במקום. אין בו אדם חוץ ממני. לא מעניין אותי מה אני עושה כאן ומי הביא אותי לכאן. אולי בכלל מתי וזה גן עדן. אני פשוט לא שואלת את עצמי שאלות. כי דבר אחד יש כאן, וזה שקט. שקט נפלא, נהדר, שקט לא מכאן. רק ציוצי ציפורים ורחש עצים ברוח וקול פעמוני כנסייה במרחק. ואני מתפתה, יושבת על כיסא נוח ומושיטה את ידי ולוקחת לי מיץ פטל דיאטטי. מאוד נעים לי, ואני נורא צריכה פיפי. זה הקטע שלא כתוב בשום ספר ילדים, נשבעת לך, שז. אני אומרת בקול "אני צריכה להשתין," ופתאום צץ למולי מבנה שירותים, ואני נכנסת, והכול כל כך מצוחצח והשיש כל כך מבריק, פשוט תענוג. כשיצאתי רחצתי את ידי במי ורדים ובסבון ריחני והתיישבתי שוב על כיסא נוח. ולרגע זה לא היה כל כך נורא שאין לי אימא, ושרבתי עם אבא שלי, ושכל הדודות שלי כבר מתו, ושאני רווקה מזדקנת, ושאין לי ילדים, ושאני לא מצליחה להשתלב בלב האיניות התל אביבית ולא מצליחה לאבד שם את שמי. אני אנט לוי. לא אינית, רווקה וחצי יתומה, ומאוד עזובה בעולם. ואני כאילו לא יכולה לשמוח בכלל. אבל אני מצאתי לי רגע של שלווה על כיסא נוח, בדרך למנזר האחיות שעוד יספרו אותי, זאת ידעתי בלבי. הן עוד יספרו אותי ויצבעו לי את השער. הן אפילו ייתנו לי שירותי קוסמטיקה אם אחפוץ בכך. הן יצבעו לי ריסים וגבות ויעשו לי מסכה לפנים, לא יגבו ממני כסף ועוד יהיו בטוחות שהן משרתות את אלוהים. מאז אני מסתפרת במנזר. אני לא נוסעת יותר בקו חמש האכזר. ישו לא מדבר אלי ואלוהים לא מפיל עלי סימנים. לא הפכתי נביאה ואני לא קוראת בכתובים. סתם אחת, לא אינית, לא מתפללת, יהודייה, הולכת למנזר כדי להסתפר. והנזירות נחמדות אלי נורא. מתוך ספרה האחרון של שז, "מאולפת", שראה אור בהוצאת שופרא לספרות יפה.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...