עוד בתרבות ובידור
 >  > 

שם קוד: מינרווה

"במינרווה אף אחת לא מרגישה צורך להתאים עצמה לאווירה. היא כמו בגד ישן ואהוב, שמתאים עצמו לשני הקילו שהוספת או הורדת, נמתח ומתכווץ היכן שצריך". דנה קאופמן, על "הבית של הלסביות" בתל-אביב ובכלל

כשאני חושבת על המינרווה, אני חושבת על מוקד בלתי נלאה ובלתי נדלה ללסביות מכל רחבי הארץ, ואולי אפילו מכל קצוות תבל. כל המי ומי בקהילה, וגם לא מעט מחוצה לה, דאגו להראות עצמן לפחות פעם אחת, כשהן מעבירות את הלילה הקר שלהן על הבר החמים. כשיושבים על כיסא הבר עם הפנים לדלת, אפשר לחוש בקלות את סמיכות האיברים, צפיפות המבטים הננעצים ולא עוזבים, החיוכים שרמנטיים, הדם רווי האלכוהול, והאיכות הלא מלוקקת, בשילוב הולם של ביתיות, אכפתיות, והבטחות סקסיות הנלחשות בין בירה לצ'ייסר. כל לסבית מכירה את המינרווה, ממש כמו מילת קוד, הנאמרת בליווי מבט חודר ומגשש. כשאני מציינת את שם הפאב לבת שיחי, אני מחכה לגלות קפיצה קטנה של האישון, שיכולה להעיד על כך שגם הבחורה השניה בקטע ויש על מה לדבר. גם אם לא, הרי שאם היא מכירה את שם הפאב, היא יכולה להבין מייד שזה עתה יצאתי בפניה מהארון, ואולי אפילו למצוא עצמה מופתעת ומובכת מהאפשרות שאולי ניסיתי להתחיל איתה - שיטה בדוקה שעובדת נפלא אצל אחרים, אבל בסביבתי המאוד סטרייטית, די מאכזבת מבחינת ממצאים. המינרווה היא הבית השני שלי, ובסיס האם של כל לסבית - מתחילה וותיקה כאחד. הרשת המחברת ביניהן מתחילה דווקא שם, על הבר, בצ'ייסר, או בשוט נקי של וודקה. לפעמים אני מרגישה שם הכי לא לבד, אבל לפעמים גם הכי לבד בעולם. האנשים, ויותר נכון הנשים, הן אלה שעושות את המינרווה למה שהוא. כיום, כשכל ברז בירה ורמקול הופכים ל'ליין', במינרווה אף אחת לא מרגישה צורך להתאים עצמה לאווירה, לקוד הלבוש, לשפה ולשמות הקוקטיילים הבלתי מובנים. המינרווה היא כמו בגד ישן ואהוב, שמתאים עצמו לשני הקילו שהוספת או הורדת, נמתח ומתכווץ היכן שצריך, ויכול להעניק לך אינטימיות מצד אחד, או לחשוף אותך בפני המוני פרצופים מוכרים - הכל לפי מצב הרוח שלך. כך גם במינרווה בערבי שני, למשל, תוכלי להיחשף לאומנות קצת אחרת ולשתות בהשראת הגדולים. בערבי שלישי, שעוד לא בדקתי באופן אישי, נפתחת המינרווה גם בפני המין הגברי. אולי דווקא כדאי לבדוק, כי מקור ראשון ומהימן דיווח לי כי זה הערב החביב על הברמניות, ובמילים אחרות - "מ-א-מ-ם" הייתה המילה המדוייקת. ואם אתן קצת יותר מבוגרות, נגיד בנות 23 ומעלה, ולא מחפשות את חברתן של בנות העשרה, הרי שבערבי חמישי תוכלו למצוא את מקומכן, באווירה שלווה יחסית, ולצלילי מוזיקה שחורה ומעורבת. בניגוד מוחלט, ערבי שישי הם זמנם של הצעירות. הכניסה מגיל 18 והמקום כולו צבעוני ואנרגטי מהרגיל. די-ג'יי קאזה אמונה על העמדה, והמקום מלא מפה לפה בהמוני בנות - קצוצות שיער בלוק אנורקטי משהו, צבועות שיער למיניהן, ושאר בנות שכל אחת תופעה בפני עצמה, וכולן ביחד נראות במבט ראשון כשילוב מסוכן עם האלכוהול וההורמונים המשוחררים שלא ממש מוצאים עצמם. רק במבט שני ויותר מעמיק אפשר גם להבחין בפנים, ההבעות, והמבטים הסגורים, או שמא האבודים מעט. עכשיו כשלמדתי להכיר, אני אוהבת את לילות שישי. יודעת כבר שמאחורי כל פרצוף קצוץ שיער, מאיים או מאופר בכבדות, מסתתר חיוך, שיכול לרתק ולסקרן בפני עצמו. אני מתבוננת בהן, חוזרות בכל פעם מחדש, כאילו אדישות, חלקן הגיעו למינרווה כשרק נפתחה, בסוף שנות התשעים, וחוזרות אליה לעוד מנה גם היום. יש משהו אמיתי במקום הזה. עם כל האלכוהול והאוויר הסמיך מעשן סיגריות של ייאוש יומיומי, עם נשיקות לא ממש קשורות שמבטיחות לא מבטיחות את רגע ההווה ותו לא. יש בסמטה הזו, החשוכה והכל כך לא רשמית, משהו מאוד ייצוגי, מאוד כן, מאוד קולע, לתמצית ההוויה הלסבית ככלל, והתל-אביבית בפרט. כשמגיעים למינרווה אי אפשר לדעת למה לצפות. לכל לילה יש פוטנציאל לדרמות, לזרמים חמים בכל הגוף, ולמרות שאהבה זה לא משהו שטוב לחפש, או לבקש, ובטח שלא שניהם - אפילו לאהבה או לקשר, כמו בכל טלנובלה טובה. אולי גם אני צריכה לצאת לעוד גיחה למינרווה. אולי הפעם...

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...