עוד בחדשות ודעות
 >  > 

קיץ של הכרעות

מדוע נכנסת הקהילה לקו האש של ההתנתקות? מה הקשר בין "מצעד התועבה בירושלים" לבין "מצעד ההתחברות עם האחים האמיצים בגוש קטיף"?

הקיץ הזה הוא קיץ של הכרעות לחברה הישראלית. מה שהודחק ונדחה משך עשורים, נמצא כעת במרחק של שבועות בודדים, אם לא ימים ספורים, מהכרעה. אבל איך כל זה קשור, אם בכלל, אלינו? בהתגוששות הדרמטית בין מחייבי ההתנתקות לבין שולליה, הקהילה ההומו-לסבית והאג'נדה הציבורית שלנו אמנם אינם נמצאים במוקד - אך בל נטעה: אנו בהחלט נמצאים על הכוונת. עת ההכרעות הגיעה גם לפתחנו. אפשר ללכת לים ולסתום את האוזניים, אבל אולי עדיף להקשיב לקולות העולים מכל עבר, שכן מה שמונח על כפות המאזניים הוא לא פחות מכל הישגינו במאבק לשוויון - אלו שהשגנו עד כה ואלו שאנו שואפים אליהם בעתיד.

רוצים הוכחות? להלן לקט דוגמיות משלל תשומת הלב החדשה המורעפת על קהילתנו. הד"ר עמיאל אונגר, בעל טור ב"נקודה" ומרצה למדע המדינה במכללת אריאל, מתראיין בעיתון הארץ (22.7): "זה יהיה מאבק על כל הזירה - מאופיו והרכבו של בית המשפט העליון ועד אופי החינוך במדינה, ובסופו של דבר, במאבק הזה, לדמוגרפיה הדתית גם יהיה משקל. אין מה לעשות, משפחות דתיות מולידות יותר ילדים מצועדי מצעד הגאווה". מוקדם יותר, ב-4.7, שמואל כהן סיטרין, אביו של החשוד בלינץ' במואסי, הסביר ללונדון וקירשנבאום בערוץ 10 (אחרי קביעתם שהם אינם "בצד שלו") שהם דווקא נמצאים בצד של "כל ההומואים". דיווח חדשותי מיום המצעד בירושלים השנה, ה-30 ביוני: ישיבת ההסדר בנווה דקלים נגד מצעד הגאווה. ובמאמר קיץ של ניצחון שנכתב כבר באביב קובע בועז העצני: "ההשתלבות המצמררת של לוח הזמנים של שרון עם תאריכי החורבן היהודיים הקבועים, י"ז בתמוז עד ט' באב, עלולה, חלילה, להוסיף שורה נוספת לרשימת האסונות הוותיקה כשסיום הגירוש יתמזג באופן מושלם עם מצעד "הגאווה" העולמי המתוכנן בירושלים ב-18.8.05-28.8.05". העצני אומנם כתב את הדברים טרם דחיית מועד תחילת "הגירוש" אל מעבר לימי בין המיצרים (ודחיית אירועי הגאווה העולמיים בירושלים לקיץ 2006), אבל דבריו בדבר המיזוג בין "האסונות" השונים מצמררים גם כעת.

למה כל זה קורה? מה פתאום משרבבים אותנו לעניין ההתנתקות, תוך זיהוי חד משמעי עם תומכיה? מה הקשר בין "מצעד התועבה בירושלים" לבין "מצעד ההתחברות עם האחים האמיצים בגוש קטיף"? אנחנו הרי מקפידים לא להיות במשחק הפוליטי, ויתרה מכך - חלק מהאחים האמיצים הם הרי אחינו הגאים: גרים בהתנחלויות, חושבים שאפי איתם צודק ומצביעים לאריק שרון. כתום, בואו לא נשכח, זה גם צבע שלנו! (ותבדקו בדגל הגאווה, הנה הכתום שם, שלושה פסים מעל לכחול). ולמרות כל אלו, ראו איזה פלא - שבים וקובעים לנו שאנחנו בצד של ההומואים (כדברי סיטרין), אך לא במובן ההומואי של המילה הומו - אלא במובנה השמאלני.

אם "הומו" ו"שמאלני" הפכו למלים נרדפות, וזאת למרות מאמציה הנמרצים של קהילתנו, אז אולי כדאי שנבדוק איפה בדיוק נכשלנו. אם כל כך הרבה אנשים אומרים באמונה גמורה שאנחנו כאלו, אולי יש בזה משהו? אולי זה כמו עם יציאה מהארון: לפעמים, עוד לפני שאתה יכול להגיד "את זה" על עצמך, כולם מסביב כבר מרכלים ורק מחכים שתבין.

לא מתנתקים מירושלים

בשורש הדברים מונחת ירושלים. אילו רק היינו מתנתקים ממנה ומקצרים קווים למתחם יותר נוח להגנה (למשל "הקו הוורוד" שאין ספק שיזכה להגנת הדין הבינלאומי - נתיבי איילון במזרח, הירקון בצפון וחוף הילטון כעורף אסטרטגי במערב), היינו קונים לנו עוד כמה שנות אשליה של ניצחון, סובלנות ושוויון. אשליה, שכן הערכים המונחים בבסיסם של הכיבוש ומצעדי ההתחברות למיניהם לא היו נעצרים בסופו של דבר בגוש קטיף או בשער הגיא. כשהמאבק יהיה "על כל הזירה" (כלשונו של ד"ר אונגר) אנחנו נהיה במיעוט, וכשיזכו לשנות את "אופיו והרכבו של בית המשפט העליון" גם ההגנה של זה כבר לא תעמוד לנו.

למרבה המזל זכינו בהתרעה מוקדמת: הקהילה בחרה שלא להתרפק על מנעמי חלוקת הארץ ולהסתפק בהישג מקומי בתל-אביב, אלא לקבוע שהזכות לשוויון אינה מוגבלת גיאוגרפית ושאיננו מוכנים לוותר על ירושלים, על כל משמעויותיה הסמליות, הלאומיות וההיסטוריות. לבחירה הזו יש מחיר: היא חשפה כבר כעת בירושלים את שצפוי לנו בעתיד גם בתל-אביב. כך שמבחינה זו אירועי ה-30 ביוני השנה בירושלים היו רק קדימון לסרט אימה שסופו ברור מראש, אם לא נשכיל לעצור את ההידרדרות.

לא דואגים רק לתחת שלנו

אנחנו יכולים להמשיך ולהתרפק לעוד אי אילו שנים על המותרות של קריאה חד-צדדית לציבור "הנאור" להיאבק לצידנו להגנה על זכויות ההומואים, הלסביות, הטרנס והבי. כך לדוגמא השנה בירושלים היו אלפים כאלו, שנענו לקריאה להיות לא רק חלק מ"מצעד גאווה" אלא גם חלק ממאבק דמוקרטי רחב יותר. אך עד מתי נוכל לפסוח על שני הסעיפים ולא להיות בעצמנו חלק מאותו "מאבק דמוקרטי רחב יותר"?

הבחירה להישאר צמודים רק לנושאי הליבה של קהילתנו היא טעות מוסרית וטעות טקטית שסופן כישלון. טעות מוסרית שכן מאבק לזכויות אדם אינו מתקיים בואקום ואין לו תוקף אם הוא אדיש לרמיסת הזכויות של אחרים; וטעות טקטית שכן בהיותנו מיעוט אין לנו תוחלת אם לא נשכיל לבנות קואליציות ביחד עם קבוצות אחרות עימן נאבק יחדיו למען מטרות משותפות.

המציאות לא מחכה לנו: בקיץ הזה כבר נפרמות בריתות ונרקמות חדשות. קחו לדוגמא את הרב יעקב מדן, מהחשובים שברבני יש"ע. כבר בחזונו הישן, כשבני בריתו לשיח היו "האליטה של המכון הישראלי לדמוקרטיה" התוצאה הייתה אמנת גביזון-מדן שפגעה רבות בזכויותינו. ואילו כעת? ברית חדשה והפעם בין הציונות הדתית לבין החרדים. את ניצניה של זו היה אפשר כבר לראות בשילוב הזרועות המעודכן הזה בדיוק, בין אלו לבין אלו שהפגינו יחדיו באלימות נגד המצעד בירושלים. "רק אז, כשהציונות הדתית והציבור החרדי יעמדו יחד, מקומנו יהיה אחר" אומר הרב מדן בתקווה ומתכוון למקומה של הציונות הדתית. ואנו מוטב שנשאל בחשש: ומה יהיה מקומנו שלנו כשיתגשם חזונו החדש של מדן?

בלי שננקוט עמדה בסוגיות פוליטיות, ציבוריות וחברתיות לא נוכל לבנות קואליציות ולא נוכל להמשיך ולתת תוקף לציפייתנו שאחרים יתגייסו לסייע במאבק שלנו. אם אנחנו לא שם בתביעה לשוויון אזרחי מלא בין יהודים לערבים, מה המשמעות של התביעה שלנו לשוויון אזרחי מלא עבורנו? אם לא נשתתף במחאה נגד אלימות כלפי נשים, איך נוכל לצפות שתשתתפנה בהפגנה נגד האלימות כלפינו? אם לא נאבק ביחד עם הרפורמים והקונסרבטיבים למען חברה פלורליסטית, עד מתי הם ימשיכו לקחת חלק במאבק שלנו למען חברה פלורליסטית? אם לא נתייצב לצד ארגוני זכויות האדם במאבקים נגד הפרות זכויות אדם, איך נוכל להלין כשניוותר לבדנו במאבק למען זכויות האדם שלנו?

אם לא ניקח חלק אמיתי במאבק נגד הגזענות ולמען בניית חברה אזרחית צודקת, נביא במו ידינו את כישלוננו באשר התמיכה מבחוץ והאמונה מבפנים יגוועו שניהם. קואליציות עבורנו הן קריטיות שכן ד"ר אונגר כנראה צודק - הדמוגרפיה נגדנו, והרחם ההומוסקסואלית יעילה קצת פחות מאחרות. את שלא נשיג בפרו ורבו נהיה חייבים לגייס בשכנוע של בני אדם בוגרים שהמאבק שלנו רלבנטי, משמעותי - ושהוא חלק מהמאבק שלהם.

למען הסר ספק: מאבק נגד גזענות ולמען זכויות אדם בישראל היום אינו יכול שלא לכלול הבעת עמדה ברורה נגד הכיבוש והדיכוי, ההפרדה והאפרטהייד. הגיע הזמן לאמירה קהילתית ברורה ביחס לעוולות אלו, ואמירה כזו אפשרית מבלי להזדהות מפלגתית ומבלי להיגרר לעמדות סהרוריות.
ועוד הבהרה: רבים מאלו היוצאים נגדנו הם יהודים דתיים. אסור לנו להתבלבל ולמעוד למקום השגור והשגוי של "מאבק הומואי אנטי דתי". התבטאויות שלנו בסגנון "הדוסים האלו" הן גזעניות בדיוק כמו ההתבטאויות שלהם בסגנון "ההומואים האלו". המאבק חייב להיות למען תפיסה חדשה של יהדות ואמונה ולמען חברה פלורליסטית שבה קהילות שונות חיות לא רק זו לצד זו - אלא גם זו ביחד עם זו. אסור לנו לשנוא.

לנקיטת עמדות (כמו גם לשתיקה) יש כמובן מחיר, מוסרי ומעשי. בקיץ הזה, שבו האדמה רותחת, הגיע הזמן שהקהילה שלנו תפסיק לשלם את מחיר השתיקה - ותבחר בבירור להתייצב לצד המאבק למען חברה אזרחית צודקת. בלי הבחירה הזו, אנחנו לא רלבנטיים. עם הבחירה הזו, אולי נצא מהארון ונתייצב סוף סוף בצד של "כל ההומואים".

העמדות המבוטאות במאמר הן של כותבו ואינן מייצגות בהכרח את הבית הפתוח.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...