עוד בתרבות ובידור
 >  > 

חיים על סף תהום

"דליה רביקוביץ ביקשה לכתוב שירה חופשית, שאינה מוכתבת מתבניות קבועות מראש. בכך היא הייתה פורצת הדרך, בדור משוררים שרובם המוחלט של חבריו גברים", אומר הסופר והעורך רן יגיל. שיחה לזכרה של המשוררת

מותה של דליה רביקוביץ (69), כלת פרס ישראל, הוא אבדה קשה ואסון כבד לתרבות העברית, ליצירה הקאנונית שלה, לרשימה ההולכת ומתמעטת של נכסי צאן וברזל אשר מספרם פחת בצורה דרמטית בשנה האחרונה. תרומתה האדירה של דליה לשירה העברית לא תסולא בפז, וכמעט כל משפט נוסף בסגנון זה ייראה גנדרני משהו, אפילו סתמי, לאור הרשימה הארוכה של יוצרים מהם נפרדנו בשנים האחרונות.

הפעם האחרונה בה שוחחתי עם דליה היתה לפני כשנה, כאשר רציתי לראיין אותה ל-GoGay. ביקשתי לראיינה והיא ביקשה ממני שלא לעשות זאת, משום שהיא עייפה. אין לי כוח לראיונות, היא אמרה לי, בעיקר משום שמצב הנפשי איננו מאפשר לה. את הפעם הראשונה בה פגשתי אותה, ב-9 ביוני 2001, לא אשכח. היה זה כשהיא השתתפה בערב לזכרו של הסופר אמיל חביבי המנוח, שנערך בחיפה. היא היתה מוקפת בחברים, אולם דבריה בערב ההוא, על הכרמל בחיפה, נראו בלתי-מחוברים, כמעט לא קשורים. בכל שיריה בטאה דליה את הקושי העצום הכרוך במחלת הנפש בה לקתה, ושיריה ניכרים בהיותם אישיים מאוד ואינטימיים ביותר.

רביקוביץ נולדה ברמת-גן, גדלה בקיבוץ גבע, למדה בתיכון בחיפה ובאוניברסיטה העברית. היא לימדה בבית ספר תיכון במשך כמה שנים. שיריה המוקדמים הופיעו בשנות החמישים ביומנו של המשורר העברי אברהם שלונסקי, "האורלוגין". בנוסף, היא כתבה פרוזה וכן כמה ספרי ילדים. רביקוביץ תרגמה לעברית שירים של וויליאם בטלר ייטס , אדגר אלן פו וט. ס. אליוט. עם פרוץ מלחמת לבנון, בשנת 1982, היא היתה לפעילה בחוגי השמאל הישראלי וכתבה גם שירים פוליטיים נגד הכיבוש. ספרה האחרונה יצא לאור השנה ונקרא "באה והלכה".

בחרתי לשוחח, עם היוודע דבר מותה עם רן יגיל. יגיל הוא סופר, עורך כתב העת "עמדה ביטאון לספרות" מזה עשור, והוציא ארבעה ספרים: "ארז כמעט-יפה", בהוצאת גוונים; "ז'אק", נובלה על ז'אק ברל בהוצאת "גוונים; "סוף הקומדיה" בהוצאת ביתן-עמדה; "נקישות ורמזי אור מדינת ישראל נגד נוח שטרן" בהוצאת ביתן-עמדה. יגיל ועמוס אדלהייט, עורכי "עמדה", מייצגים כמו שם הז'ורנל אותו הם מוציאים לאור עמדה ספרותית-שירית מובהקת, לצד קבוצת המשוררים שמסתופפת תחת כנפיו של דורי מנור, משורר ומתרגם, העורך את כתב העת "הו!".

רן, מה תגובתך הראשונית עם היוודע דבר מותה של דליה?

אני חש צער עמוק וגדול. דליה רביקוביץ היתה כשרון עצום כמשוררת, מן המשוררות הגדולות שלנו. היא היתה אדם עם בעיה נפשיות קשות וזה ליווה אותה כל החיים. מבחינת כשרונה, היא היתה מגדולי המשוררים בדורנו.

איך היית מאפיין את מקומה בשירה העברית?

דליה רביקוביץ שייכת לדור של נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. דור שרוב חבריו הם גברים. תשעים ושמונה אחוז ממשוררי הדור הזה הם גברים שהצליחו ליצור נוסח חדש של דרך בשירה העברית, שירה שלא היתה קודם לכן וכבשה את הלבבות. דליה כבשה את הבמה של השירה הקצבית, החרוזה והשקולה של נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי ויחד עם בני-דורה היא הביאה את השירה הלירית, החופשית בחרוז ובמשקל.

זו היתה שירה פחות מליצית, אינטימית יותר, ובזה המהפכה הגדולה שלה. אנשים קנו את כתבי בני דורה, הלחינו את שיריהם וכאן ניכרה השפעתם. הם התארגנו מסביב קבוצה בשם "לקראת" בסוף שנות החמישים. היא היתה יותר צעירה אך בהחלט שייכת לגל הזה. היא התקבלה בחום בתחילת דרכה והיתה תלמידתו של ברוך קורצוויל, גדול המבקרים, שהצביע עליה ככשרון עצום. בספרה "אהבת תפוח הזהב", ספרה הראשון, יש מבנים סגורים אותם היא שוברת. היא כותבת שירה קיומית ובהרבה מקרים עצובה מאד. דליה היתה משוררת גדולה, ולטעמי שלושת ספריה הראשונים הם המעניינים ביותר.

ומה דעתך על שירתה בתקופה האחרונה?

טבעי ומובן שאמנים נוטים לקפוא על שמריהם, אך פריצתה הגדולה העידה על משוררת אדירה. היא היתה המשוררת של הדור ההוא, ואין בילתה.

במה ניכרה אותה פריצה?

דליה רביקוביץ ביקשה להשתחרר מקווי החרוז והמשקל, מהניאו-קלאסיות. היא נחשבה למשוררת מהסוג של ט.ס. אליוט וגם ותרגמה אותו. היא ביקשה לכתוב שירה חופשית, שירה בה הקצב הוא פנימי ולא צורני, שאינו מוכתב על ידי תבניות קבועות מראש. היא באמת אנטי-תזה לשירה שקדמה לה. היא כתבה שירה רגישה, שבירה. אפשר להזכיר את שירה "גאווה", על סלעים שנשברים ולא מחמת זקנה, או "בובה ממוכנת", כאשר כבר בשורה "בלילה ההוא הייתי בובה ממוכנת" אתה כבר רואה השיגעון. היסוד של השיגעון קיים במרבית שיריה.

כיצד היית מאפיין את אותו "שיגעון" כביטוי לפריצה שירית?

היא כותבת "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה, רק אלוהים יכול להציל אותו" (השיר "חמדה"). זהו מוטיב השיגעון. היא הולכת, מבחינה רגשית, על הקצה. הליכה רגשית על הקצה מבטאת אותה מאוד.

ובמה מתבטאת הרלבנטיות שלה היום? האם היא רלבנטית?

אין לי תלונות לגבי דליה. אישית, אני מעדיף שירה יותר נועזת. היא שייכת לזרם הרגש המאופק: להגיד מעט ולהתפוצץ מרוב רגש. היא מתאפיינת בנוסח של נתן זך ודומיו, של המשורר אשר "משתמש במעט מילים מן המילון אבל רוצה להגיד המון".

אי אפשר להכחיש כי תרומתה היא אדירה...

התרומה שלה היא מעל האופנה, ואי אפשר לומר שעבר זמנה. אולם כיום אני לא בטוח שהיא היתה מפתיעה. היא השפיעה עליי כקורא שירה בהיותה משוררת גדולה, אך אני מחפש שירה יותר אפית, גברית. היא היתה אישה מוכשרת מאוד ושיריה נחרטים בלבו של האדם. אני מסכים עם דורי מנור שצריכים לחפש שירה יותר אינטלקטואלית ופחות רגשנית.

אז בכך, למעשה, אתה שותף לביקורת של מנור על הדור ההוא, של זך וחבריו.

חלקית. אומנם אין לדליה השתפכויות רגש, אבל במה שהיא אומרת אתה חש שהיא עוסקת בנפשו של האדם, לא באינטלקט. אפילו הנוף לא מעניין אותה, גם אם יש שורות שעוסקות בסקס. מה שמאפיין את דליה הוא האישה שחבויה בתוכה ילדה. זה מה שנשאר בה ומבטא את ההליכה על הקצה, את הטירוף. "הפתק חזק ממנה", כתב עליה רפי וייכרט.

האם יזכרו את דליה רביקוביץ בעוד עשור או שניים?

אני לא מניח שדליה רביקוביץ תהיה במרכז השיח בעוד עשרים שנה. מי שנמצא במרכז ויהיה בו הוא תמיד נתן זך, והיא בעצמה אמרה זאת. ככל שהשנים תנקופנה, היא תקבל פרופורציות. היא לא תהיה מרכזית אבל היא לא תשקע בתהום הנשייה. התרומה שלה תיחקק בלוח לבה של השירה העברית המודרנית.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...