עוד בחדשות ודעות
 >  > 

המלחמה על ירושלים

הויכוח "האם יש מקום למצעד בירושלים" איננו רלוונטי יותר. חזית המאבק שלנו עברה לשם. רמי הסמן טוען שבירושלים עומדים האמיצים מתוכנו, וחובה עלינו להתייצב שם ולעמוד לצידם

לפנות ערב, ביום חמישי ה-30 ביוני 2005, כ"ג בסיוון התשס''ה, התרחש בלב ירושלים הבירה אחד האירועים החשובים בתולדות המאבק של קהילתנו קהילת הלהט''ב לסביות, הומואים, בי וטרנס בישראל.

זהו אירוע שישפיע על השוויון, על זכויות האדם שלנו, על זכותנו לחיות את חיינו על-פי צו מצפונינו, על האמונה שכל בני-האדם נולדו שווים, ועל ההבנה כי עלינו לעמוד מאוחדים ואיתנים כנגד כוחות החושך והבערות המאיימים על עולמנו ועל חברתנו. חזרנו מהאירוע בהתרגשות, בתחושת התעלות והתרוממות מעלה, מעלה!

להתמקד בתל-אביב או לכבוש את כל הארץ?
שנים רבות התלבטנו על המתכונת הנכונה לניהול מאבקנו, המאבק של הקהילה הגאה בישראל. למקד מאמצים דווקא בתל-אביב, מתוך מטרה לכבוש את העיר, להפוך אותה לבירתנו המוצהרת - ''סן-פרנסיסקו הקטנה של המזרח התיכון'? או דווקא להתפרס בכל הארץ? למרות ההתלבטויות, בשנים בהן הנהגתי את הוועד למלחמה באיידס, התמקמנו בכל הארץ, כולל גם בירושלים הבירה. היו לנו דיונים רבים עם חברינו הירושלמים, כיצד נכון לפעול בעיר. היה מאוד קשה. אירועים אין ספור בהם מתנדבים ופעילים שלנו נתקלו ביחס עוין, ואפילו אלים, מצד האוכלוסייה המקומית.

את תל-אביב, ברוך-השם, הצלחנו לכבוש. אנו מתנהלים בה היום כבני-בית, אך עדיין מקווים שאירועי הגאווה בעיר, והמצעד בראשם, ילבשו מתכונת משודרגת, אקטיביסטית, בעלת תוכן ומשמעות אמיתיים, החל משנה הבאה. אבל החזית הנוכחית איננה בתל-אביב. החזית האמיתית היא בירושלים. מזה שנים חוזרים ומדגישים זאת מנהיגי קהילתנו בעיר הבירה סער נתנאל, חבר מועצת העיר מטעם מפלגת יחד-מר''צ, וחגי אלעד מנכ''ל 'הבית הפתוח' הבית הירושלמי. הם עומדים על הטרשים ותסלחו לי על הפתוס - ומחזיקים בעבורנו את דגל הגאווה. ולא רק בעבורנו, בני הקהילה בארץ, אלא בעבור כל בני קהילתנו בעולם. אין ספק שירושלים הינה אחת החזיתות הקשות, בהן הנאורות והקידמה מתנגשות עם כוחות החושך של הפונדמנטליזם הדתי ושל ההומופוביה המתלווה, המשתלטים על חלקים הולכים וגדלים מעולמנו. במצעד בשבוע שעבר ראינו את החושך הזה בעיניהם של הנבערים והקיצוניים ממתנגדנו.

ירושלים להיות או לא להיות שם
זה לא סוד שמתנהל ויכוח בקהילה, האם עלינו להתגרות בציבור החרדי, ולערוך מצעד דווקא בירושלים ''תנו להם לחיות, ושייתנו לנו לחיות בשלווה התל-אביבית שלנו". אבל מצעד הגאווה הירושלמי איננו עובר בשכונת מאה שערים או בלב השכונות החרדיות, אלא במרכז העיר. מה, ויתרנו על ירושלים? האחות הבוגרת של בני-ברק? ירושלים היא עדיין בירת מדינת ישראל, בירת כל תושביה וכל אזרחיה. ונמשיך ונקשה גם ויתרנו על אלוהים ועל היהדות למען מיעוט קיצוני. הציווי העליון של היהדות הינו "ואהבת לרעך כמוך". הם, הקיצוניים והנבערים מדעת, רחוקים מהיהדות כרחוק מזרח ממערב, והיא איננה בבעלותם. עלינו לזכור כי מי שהיה שם, ועמד מולנו, הם הקיצוניים שבקיצוניים. המשוגעים, שהגיע הזמן שיאבחנו את מחלתם הפסיכיאטרית, המוכנים לדקור אדם אחר בשל דעותיו, עמדותיו ונטיותיו. הם תמיד היו, ותמיד יהיו. אבל גם אנחנו תמיד היינו, ותמיד נהיה.

הויכוח ''האם יש מקום למצעד בירושלים?!'' איננו רלוונטי יותר, והוא חייב, אחת ולתמיד, לרדת מסדר היום של קהילתנו. חזית המאבק שלנו עברה לשם. שם עומדים האמיצים מתוכנו. הגיבורים שלנו סער נתנאל, חגי אלעד, וכיום גם נועה סתת יושבת-ראש וועד 'הבית הפתוח', וכל בני קהילתנו בעיר הקודש. החובה עלינו כולנו, כל בני הקהילה הגאה מכל הארץ, להתייצב שם ולעמוד לצידם. לעמוד נחושים, איתנים ואמיצים אל מול הסכינים, הביצים הסרוחות, החיתולים עוטפי הצואה, הצווחות והשנאה היוקדת - שנאה פנימית, שכבר חיסלה בעבר כמה וכמה פעמים, את הישויות העבריות בארצנו.

אנחנו עומדים שם לא רק בעבורנו, אלא בעבור כל מי שחושש מענני החושך, היורדים על המדינה ועל העם הזה. השנה נכחו במצעד 8000 איש ואישה, ובשנה הבאה עלינו להתייצב במספרים משולשים ומרובעים. אם החזית הזו תיפול, הקיצוניים לא יעצרו. אין מקום עדיין, כך אפשר לקוות, לחלק את מדינתנו לקנטונים תל-אביב לנו, ירושלים להם. לנו ולהם יש הזכות לחיות את חיינו על פי צו מצפוננו בכל מקום, בלי מורא ובלי פחד. ההתרגשות שעמדה ביום חמישי באוויר ברחובות ירושלים, הגאווה והשמחה, הם הבסיס לכוחות האור שיעמדו מול הרשעים.

תודה מיוחדת למשטרת ישראל!
זוהי הזדמנות מעולה גם להעלות על נס את אלה שעמדו לצידנו ולבוא חשבון עם מי שלא היה נוכח. אנחנו חייבים הפעם להצדיע ולהודות לשוטרי משטרת ישראל ומשמר הגבול, ובראשם ניצב אילן פרנקו, מפקד מחוז ירושלים, על ההיערכות, ההגנה, התמיכה והאהדה. ניצב פרנקו עמד בראש הקהל, במטרה לוודא שהמצעד אכן יעבור בשלום, ובמינימום עימותים. היה ברור לנוכחים במקום, כי לולא השוטרים שחצצו בינינו לבין מוסתי הפשקווילים, היה נשפך דם רב עוד יותר. השוטרים התייצבו ועצרו כל מי שניסה להפריע למצעד, להתפרע, לממש את השנאה במעשי אלימות. באותם רגעים ניתן היה לחוש שאנחנו אכן חיים במדינת חוק.

תודה לשופטת, סגנית נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, מוסיה ארד, על-כך שהוכיחה לנו שוב, שמערכת המשפט במדינת ישראל נחרצת להגן על זכויותינו לשוויון, לכבוד ולחופש ביטוי. לח''כ ד''ר רומן ברונפמן, ממפלגת הבחירה הדמוקרטית, ולח''כ לשעבר פרופ' נעמי חזן ממפגלת יחד-מר''צ, שהוכיחו שוב מיהם חברינו האמיתיים, הנעמדים לצידנו בחזית המאבק, ולא מגיעים רק לאירועים מתוקשרים וחביבים.

די הפליאה אותי העובדה כי לא הגיע אף אחד מהח''כים של מפלגת יחד-מר"צ, המכהנים בכנסת הנוכחית, חברינו המאוד הקרובים. הייתם שם תמיד לצידנו, איפה הייתם עכשיו? אנחנו יודעים, הייתה חתונה של פעיל מפלגה וכולכם הלכתם. אבל ד''ר יוסי ביילין, אפשר היה לשלוח מישהו לתמוך ולחזק את סער נתנאל, נציג המפלגה במועצת העיר, ואת חברי מועצת 'גאות' וצעירי המפלגה בראשות אביב נטר. חייליך עמדו שם על הטרשים, ואתה נטשת אותם.

הח''כים של שינוי?! נו, מכם אין לי הרבה ציפיות. אתם מגיעים היכן שזה פוליטקלי קורקט, לא היכן שבאמת זקוקים לכם. אם אתם לצידנו - הוכיחו זאת בשטח, ולא רק בהצהרות מזדמנות ולא כנות. יש לכם הזדמנות אחרונה בשנה הבאה, ומי שלא יהיה אז - כאילו איננו קיים!
ומפלגת העבודה? לא ניכנס לשם ברגע זה, אבל שמעתי מגורמים יודעי דבר ששר הפנים אופיר פינס, עומד לצידנו בעת הצורך, והיו שמועות אפילו שיגיע. מי שרוצה לתמוך, חייב להתייצב ולעמוד לצידנו ברגעים הקשים.

והכי, הכי אנחנו חייבים להודות לראש-עיריית ירושלים אורי לופוליאנסקי, על התרגיל המבריק שלו, שהפך את המצעד לגדול יותר מכפי שצפינו. בעקבות ההחלטה המאוד אמיצה של הנהגת 'הבית הפתוח', לדחות את מצעד הגאווה העולמי לשנה הבאה, תוך התחשבות ברוחות הנושבות במדינה, חששנו שיהיה מצעד קטן, חששות אותם גיבה השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, כשהצהיר ש''יגיעו מקסימום 800, 900 אנשים".

מה לקראת השנה הבאה
בשנה הבאה, שנת 2006, שנת תשס''ו, שתבוא עלינו בברכה, יעבור מצעד הגאווה העולמי בחוצות ירושלים הבנוייה, בהשתתפות עשרות אלפי אנשים יקרים מהארץ ומהעולם. להוכיח שוב, כי אין מקום לבערות, אין מקום לשנאה וכי ''באנו חושך לגרש''. כי מדינת ישראל, איננה רק מדינה בשליטתם של קבוצות קיצוניים, וככל שיתנגדו לנו, כך רק יגבירו את תיאבוננו. כי יש גם תקווה לאזור הזה רווי השנאה, האלימות והמלחמות האין-סופיות. כך נממש, סוף-סוף, את חזונו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל, כפי שכתב בספרו 'אלטנוילנד' ב-1902: ''אנחנו לא שואלים את האדם לאיזה גזע או דת הוא שייך. הזר חייב להרגיש אצלנו טוב. חייבים לשמור על מה שעשה אותנו לאומה גדולה: חופש המחשבה והביטוי, הסובלנות ואהבת האדם. עניינים שבאמונה יוצאו אחת ולתמיד מתחום העיסוק הציבורי. אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם יישאר אגדה.''

הכותב מומחה לאסטרטגיה שיווקית ולוחם זכויות אדם. כיהן כיושב-ראש הנהלת הוועד למלחמה באיידס, הוביל את מאבק ארגוני הבריאות להרחבת סל התרופות, וזכה בתואר יקיר הקהילה לשנת 2003.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...