> 

ער למתרחש

אמנון דוד ער מציג תערוכת רישומים מרגשת, מתבוננת, מעמיקה. בראיון על הספה שלו הוא מספר למה כדאי לחיות, ולמה הומואים טובים יותר. ציור? כן, גם על זה

בכניסה ל"רישומים וכמה ציורים", תערוכת היחיד החדשה של אמנון דוד ער בן ה-31, משאירים מאחור את הרעש וההמולה, ועוברים לעולם אחר. בועה של שקט באמצע העיר. התערוכה, המוקדשת לעידו, בן זוגו לשעבר של ער שאיננו עוד בין החיים, מציגה את כוחו ברישום מדוקדק, ועם זאת כזה שמעניק למציאות מבט פרשני, מתוך הבחירה בנושאי הציור או העמדתם על הבד. עבודותיו נחלקות לשלושה תחומים עיקריים - דיוקנאות, טבע דומם, וציורי נוף. בכולם הוא מדגים יכולת מדהימה של תיאור ריאליסטי, וגם מצליח לחדור מתחת לעורם של מושאי הציור שלו.

אני מתבוננת בריכוז בתמונה המוצגת משמאל לכניסה, ובזכוכית משתקפת פתאום דמותו של ער, מציצה בי. אני נפנית לאחור ומגלה דיוקן צבעוני ויפהפה שלו המוצג על הקיר הנגדי. ער ניצב בו בחולצה לבנה עם מכחול בידו. על פניו אותה הבעה רצינית, שניבטת גם משאר דיוקנותיו העצמיים. באוסף המוצג כאן נכללים שרבוטים מהירים, כמו הפורטרט הלא מייצג המופיע על כרזת התערוכה, לצד רישומים מכמירי לב בעומק ההתבוננות הפנימית שהם מביעים, ובאינסוף קווי עיפרון דקיקים, המצטרפים לתמונה עוצמתית ומהפנטת של פניו. רק התבוננות מעמיקה בדיוקן יגלה שהחולצה הלבנה שהוא לובש, מכילה כתמי צבע נוספים.

הוא מצייר את עצמו המון, בוחן את פניו באובססיביות ("אני? אובססיבי?" הוא צוחק), ומנגד מצייר כלי רכב בדרגות פגיעה שונות, וגם גולגלות ופוחלצים, לגיוון. אני שואלת על ההקשר אל המוות, והבדיקה העצמית שלו ושל השתנות פניו במראה מול הידיעה שסופו יגיע, יום אחד. "אני לא עוסק במוות. אני פוחד מזה, כמו כולם, וזה מתבטא בחיים שלי, ברצון להוציא את המקסימום מהזמן. ב"יש ילדים זיגזג" אומר הגיבור שהחיים הם 'הפסקה קטנה בין חושך גדול לחושך גדול', אז לפחות לעשות את זה הכי יפה שיש. הדבר שהכי מפחיד אותי אחרי מוות, הוא תסכול. הרי כל החלטה בחיים היא בעצם לא להחליט את כל היתר, אז לנסות לפספס כמה שפחות.

למה אני מצייר את עצמי? זה נוח,זמין, אני פחות מחויב לזמן, אלה יתרונות טכניים. מעבר לזה ישנה מסורת ציור של דיוקנאות עצמיים, וישנה השאלה הנצחית, חסרת התשובה, של מה הקשר בין חוץ לפנים; האם אני, כפי שאני נראה, זה מה שיש בפנים. אין לי תשובות לדברים האלה, אבל כשאני רואה ציורים של גדולי הציור אני יודע שזה אפשרי. וכמובן, אני צעיר, וחושב את עצמי, וזה סוג של אגו טריפ, יש לומר את האמת. ומה אני אגיד, אני הכי זול? זה גם נכון" הוא צוחק.

מה לוכד את המבט שלך בכלי רכב?
אני אוהב להיות בנוף טבעי, ללא מגע יד אדם. אבל אם אני נמצא בנוף כזה, אני אומר לעצמי - למה לצייר את זה? זה קיים. יש משהו בתהליך של הזמן שעובר על דברים, שמזכיר את התהליך שעובר עלינו, וגם מזכיר, טכנית, את התהליך של הציור. אנחנו יוצרים דברים בצלמנו. מכוניות, נניח, הן סימטריות. שני פנסים כמו שתי עיניים, רדיאטור כמו פה... ואז חלים על הדברים תהליכי הזדקנות, והם שוברים את החוקיות בצורה שמזכירה, בדרך ההיפוך, איך ציור נבנה. ציור נבנה משגיאות, שיוצרות משהו שמשדר אמינות של חוקיות. יכול להיות שלכן זה מעניין אותי.

מה גם שזה מאד מייצג את הרעש החזותי שאנחנו חיים בו, וחשוב לי שהציור שלי יהיה שייך לכאן ועכשיו. הדרך להגיע לרגשות שהם "אוניברסליים" היא באמצעות הספציפי. אף אחד לא אומר שום דבר חדש, אפשר רק להגיד דברים בדיוק מסויים, שעדיין לא נאמר. זה עניין של ברירה, לקחת מהמציאות רק את מה שהכרחי - בדיוק ההיפך מפורנוגרפיה לסוגיה, שלוקחת משהו אחד קטן, ועושה ממנו רעש גדול. זה כמו ללעוס מסטיק, וללעוס וללעוס. הבל הבלים. התפקיד של האמנות הוא להגיד ההיפך: 'זה לא בהכרח כך. אני אומר לכם, לי נראה שיש ערך מוסף'.

אולי אתה בכל זאת אדם מאמין, למרות שאתה טוען שלא?
אני לא מאמין ולא יודע, אבל אני מנסה לפחות. זה לא לוותר. אני רואה בדת, שהיא ביטוי פולחני לאמונה, סוג של וויתור על חיפוש. כמובן, לא אצל כולם ולא תמיד, אבל כתופעה חברתית, כתרבות. זה ההבדל בין דת למדע. מדען לא מתיימר לתת תשובה. הוא מעלה תאוריה. יש לו החוצפה להגיד, 'עליתי על חוקיות', אבל התהליך המדעי שבא בעקבות זה, הוא הזמה של הנחות היסוד האלה. אותו הדבר בדיוק בציור, וזה בדיוק ההיפך מפולחן. פולחן קובע אקסיומה, ומנסה לאשר אותה, וכשאני מצייר אני חוקר, מעלה שאלה ומנסה לסתור אותה". "יש משפט גאוני, שאומר שמדע זה כמו שעון שהולך, ושאף פעם לא מראה את השעה הנכונה אבל לפחות מנסה, ודת היא שעון עומד, שפעמיים ביממה מראה את התשובה הנכונה, אבל בכל שאר הזמן אפילו לא קרוב. אם רוצים להגיע לאנשהו, אי אפשר להסתמך על שעון שעומד. ישנה כמובן השאיפה שהוא יראה את השעה הנכונה, רק שזה לא יקרה אף פעם.

אנחנו מתגלגלים לדבר על רמברנדט, ועל הציור כמחקר: "רמברנדט ירק דם" מסביר ער "הוא לא צייר מהשרוול. זה לא היה מגובש אצלו בראש, אלא התגבש בתהליך. רמברנדט היה רמברנדט כי הוא עבד קשה, והוא היה גאון, ימח שמו", הוא צוחק, ומדבר על החיפוש הזה, שאופייני לציירים גדולים במיוחד ומשתכלל עם הגיל. "הציור שלו, לקראת סוף ימיו, חדור בענווה, מלא בחסד, אין לי מילים".

וכשמשווים אותך לרמברנדט, כמו שעשה ד"ר ון דן בוגרט, אוצר מוזיאון בית רמברנדט באמסטרדם?
אז טועים. אני לא יודע מה להגיד על זה ואני לא בנאדם צנוע בכלל. התפקיד שלי הוא לא לתת לכלום לעלות לי לראש, ולהמשיך לעבוד.

אז למה לחיות?
כי יש את Abbey Road של ה-Beatles. כי יש סטייק אנטרקוט מדיום רייר. אחר כך, כי יש סיינפלד. לפני כל אלה, כי יש בחורים יפים. ובסוף, ליתר בטחון, כי זה כיף לישון...

אתה לא חושב על החשכה שלפני ואחרי, אתה אומר 'אם אני פה, אני אעשה מה שאני יכול'?
אני חושב על זה, רק שאני לא יודע מה אני יכול לעשות בנידון.

בחור נחמד, ער. צוחק ומתבדח הרבה, מדבר על שטיחים בוכריים באותה התלהבות בה הוא מדבר על עבודתו. הוא גר בסטודיו שהוא גם בית וגם מגרש משחקים גדול וצבעוני עמוס פריטים יפהפיים, אותם הוא מארגן בבלגאן חינני הנהיר רק לו.
המחשבה הבנאלית שעולה בראשי למראה ציוריו מדוייקים כמו צילום, אבל הוא מתנער מהקביעה: "הציור שלי הוא לא צילומי. אני בכלל לא חושב שצילום הוא מייצג של ריאליזם. צילום הוא ביטוי של חלקיק, אולי מושלם, אבל חלקיק. צילום הוא בדרך כלל רדוקציה של אינפורמציה, שנצרבת לרגע מסויים, ציור זה ההיפך. זמן הסתכלות על צילום הוא תמיד יותר מזמן החשיפה, זמן ההסתכלות על ציור הוא פחות מזמן החשיפה. צילום הוא תופעה אופטית לחלוטין. ציור, כמו ראייה, הוא הרבה מעבר לזה".

את המודלים שלו הוא מצייר באחד משני מצבים - מעמיד אותם בתנוחה נינוחה, כשהם מביטים בנו, או צופה בהם מהצד בשעת הרהור או רגע אינטימי אחר בינם לבינם, כך שתחושת מציצנות קלה עוטפת את הצופים. "אני מחפש את האנדרסטייטמנט", הוא אומר. "בעולם של היום, עם כל הרעש והפורנוגרפיה, כשהכל תעשייתי ומכל דבר יש הרבה, רק הדברים שקצת נוגעים בנפש יוצרים הזדהות, ויש להם אחיזה. אולי השקט הזה יוצר תחושה שהמצב המצוייר הוא טבעי. בסך הכל הדוגמן נמצא בחלל שבו הוא פגיע, מתחת למבט. הוא יושב, משתעמם, לפעמים נרדם, אולי זה נראה כאילו מציצים לו לחיים".

ולשלב השאלה הוורודה למצעדים אתה הולך?
בשנים האחרונות לא. המצעד האחרון שהייתי בו היה המצעד הראשון בירושלים, והיה לי חשוב ללכת. המצעדים הפכו למשהו כלכלי מאד. סטרייטים הולכים לשם כדי להראות לעצמם שהם ליברלים, אבל אף אחד לא עושה לי טובה שהוא מקבל אותי. גם המכנה המשותף בין הומואים בעצם לא קיים, מלבד העובדה שאנחנו אוהבים בנים. יש רקע משותף מסוים, של להיות מיעוט, וקורבן. אני לא חושב שאנחנו קהילה. אני יכול להגיד לך מה אני אוהב בהומואים, זה משהו אחר. אני חושב שבסך הכל, כממוצע, הומואים הם יותר טובים, מאותן סיבות שמיעוטים אחרים נאלצים להיות יותר טובים. גם ההומו הכי מטומטם בעולם, עדיין יהיה חכם יותר מהסטרייט הכי מטומטם, כי הוא לפחות צריך להתמודד עם משהו. הנטייה המינית משמשת גם כקטליזטור פסיכולוגי להוכחה עצמית, והתמודדות זה יותר עמוק מחוסר התמודדות.

אני לא אוהב הומואיות "מקצועית", שהיא הפתרון הקל. זה כמו לבחור בעזרים חיצוניים כדי לבטא אינדיבידואליות, זה כל כך גיל ההתבגרות. אני לא אוהב שאנשים נתפסים לזוטות, ועושים מהן את העניין. אני, לשנייה, לא מוריד ממשמעות הנטייה, בפרט שהעולם רחוק מלהיות במצב שאוכל לנהל מערכת יחסים שתוכר באופן מוחלט על ידי איזושהי חברה, אבל מפריע לי שכמעט ואין אלטרנטיבה מגדרית תרבותית. אולי לא יכולה או לא צריכה להיות, אבל לי זה מפריע. הייתי רוצה יותר תוכן.

בעידן המסחריות, וגם בעידן האינטרנט, נוצרת פלקטיזצייה מוחלטת של כל מה שזה אומר להיות בנאדם. תראי, זה לא שאני אוהב מכוערים וטיפשים. אני אוהב חכמים ויפים, כמו כולם, אבל כואב לי לראות את ההתנהלות האנונימית של מה שמוגדר כקהילה, באינטרנט או במועדונים.

ומה עם הסטרייטים, שגם הם היום באינטרנט ובמועדונים?
להם יש גורם מאזן. נשים הן גורם מאזן באיזשהו מקום. סטרייטים לא חייבים להכיר באינטרנט או במקומות 'של סטרייטים', ואנחנו בהרבה מקרים כן. שלא ישתמע מזה שאני איזה אליטיסט מנותק. אני לא חושב שאני יותר טוב, ואני לא הומופוב. לא הייתי רוצה להיות סטרייט. אני פשוט לא מוכן להציג את עצמי כמוצר צריכה.

אבל האם לא כל אדם הוא מוצר צריכה?
אבל אני לא אשווק את עצמי בדרך הזאת.

בנימה אופטימית זו אנחנו מסיימים את הראיון, לא לפני שאני נותנת מבט אחרון בבית, ומגלה עוד פוחלץ לצידי. המון מתים יש בבית הזה, אני מעירה בפניו. "כן", הוא אומר, אבל יש בזה גם הומור! עיצוב הוא כמעט רק שאלה של קונטקסט. ציור זה לא צעצוע, וכל הדברים פה הם צעצועים". אז אתה בעצם ילד, אני אומרת לו. "לגמרי!", הוא עונה בהתלהבות.

אמנון דוד ער, "רישומים וכמה ציורים", גלריה ברנרד, בן יהודה 170, תל אביב.

כל הזכויות שמורות 1999-2019 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...