עוד בחדשות ודעות
 >  > 

כן ל"זמן הוורוד"

ההשתלחות של זיו תדהר בעיתון זמן הוורוד - מכל הסיבות הלא נכונות - עוברת כל גבול. דווקא הקישור בין עיתון של הקהילה, לבין מו"ל עם עמדות דמוקרטיות ושוויוניות, הוא מקור של גאווה

"מה יותר פיוס מאלפי סטודנטים שחורים ולבנים לומדים יחדיו באוניברסיטאות של דרום אפריקה? ומה יותר פיוס בין הגזעים ממה שעשוי לנבוע מכך: נישואים בין צעירים דרום אפריקאים, לבנים כשחורים, לבין צעירים ממולדתם ומהמדינות השכנות?"

כך, פחות או יותר, כתב ב-6 במאי מו"ל הארץ, עמוס שוקן, במאמרו "האם ישראל רוצה שלום?". שוקן, מרוב כנות ורלבנטיות, לא נזהר ולא הרחיק את עדותו לדרום אפריקה, אלא כתב עלינו, בישראל ובפלסטין הכבושה, כאן ועכשיו. הוא לא כתב על שחורים ולבנים, אלא על ערבים ויהודים. והוא העז לכתוב על הנושא לא מהזווית הגזענית השחוקה של "נישואי תערובת", אלא ממקום אנושי של קשר בין בני-אדם, שאולי דרך האהבה שלהם, בסוף, כולנו כאן נחיה קצת יותר טוב ביחד, ושבינתיים אסור שהמדינה תתערב להם בחיים, ותהרוס להם את הזוגיות.

נשמע מוכר? ברור! מי מתחבר יותר מאיתנו לדברים אמיצים וישירים כמו אלו של מו"ל הארץ? שהרי זה צרוב בעמוד השידרה שלנו, בגנטיקה ההומו-לסבית, ובאינטואיציות ההישרדותיות שלנו. אנחנו לסביות והומואים, אנשים שנאבקים מעצם היותנו על חציבת מקום במציאות עבורנו, ממקום אנושי של אהבה בין בני-אדם. היעלה על הדעת שאנחנו נצדד בקיטלוג גזעני של אנשים, ובהכפפת החופש האישי, לשיקולים נסתרים של שד דמוגרפי? והרי אנחנו אומרים כל הזמן - תנו לחיות, תנו לאהוב - כולנו בני-אדם שווים.

שוקן הצליח לעורר עליו את חמתו של עורך מעריב אמנון דנקנר, שבמהלך חסר תקדים הקדיש בוקר אחד את כל עמודי הדעה של עיתונו ל"הצלת" המדינה היהודית. הסכנה הייתה, ככל הנראה, כה גדולה, שלא פחות מחמישה כותבים (סליחה, לא סתם כותבים: "כוכבי מעריב") גויסו על מנת לדרוס, באחידות צייתנית, את מי שפשוט כתב כי "אסור שישראל תהיה מדינה יהודית לא דמוקרטית. מצב כזה פירושו כישלון הציונות". אכן, האמת מסוכנת.

אבל לא רק במעריב כועסים על מי שהוציא מהארון, ועוד ב"הארץ", צירופים כגון "בן/בת זוג יהודי עם בן/בת זוג ערבי". גם זיו תדהר זועם, ובנפתול מפתיע של זרם התודעה, הוא קורא להחרמת הזמן הוורוד, בגלל הקשר המו"לי שבין האגודה לעיתון "העיר", שהוא חלק מרשת שוקן, שהמו"ל שלה הוא בעל "דעות ועמדות שמאלניות קיצוניות" על פי תדהר. הלכתם לאיבוד? מסריח לכם מציד מכשפות מקארתיסטי? מה הקשר בכלל? כל התשובות נכונות, ולמען הרבות סמליות, כל זאת ועוד במאמר המתפרסם דווקא ערב האירוע השנתי הגדול ביותר של הקהילה - המצעד בתל-אביב.

גילוי נאות: זיו תדהר הוא מהכותבים המוערכים עלי ביותר בקהילה, איש שעצתו וכתיבתו חביבים אצלי מאוד. הריאיון, לדוגמא, שתדהר קיים עם טומי לפיד עת האחרון היה שר המשפטים, לפני שנה בדיוק אם אינני טועה, היה מהמאמרים הטובים והאמיצים ביותר, שהתפרסמו ב"זמן הוורוד". כמו כן, שרשרת הזיגזגים של האגודה ביחס לזמן הוורוד / החדש / הישן היא נושא שאני מעדיף שלא לעסוק בו. כמו כן, אני מנהל את הבית הפתוח - לא בדיוק גוף שהאגודה מפרגנת לו, אם להגיד את זה בעדינות. אבל ההשתלחות של תדהר בעיתון זמן הוורוד - מכל הסיבות הלא נכונות - עוברת כל גבול, ומחייבת תגובה.

ראשית, אז מה אם למו"ל של הרשת עימה הזמן הוורוד משתף פעולה יש דעות, שמישהו מסתייג מהן? מה שחשוב הוא, שלקהילה יהיה עיתון, ושהוא יהיה עיתון טוב, ובו יהיה ביטוי למגוון של דעות. כל עוד המו"ל לא מתערב בתכנים, ויש בעיתון עצמאות מערכתית, מה הבעיה? אפילו זיו תדהר לא טוען (בינתיים, לפחות) ששוקן מכריח את כתבי הזמן הוורוד היהודים הטהורים להזדיין ולהתחתן עם ערבים (טפו טפו טפו), במסגרת מאמציו להשמדת הישות הציונית, כך שתיאורטית גם מיטב נוער הגבעות, מדן מרגלית ועד בן-דרור ימיני, יכולים לכתוב בזמן הוורוד לו רק רצו, ושוקן והחברים הערבים שלו לא היו מפריעים. צריך רק לקוות שגם האגודה לא תפריע - באיזו מידה הזמן הוורוד החדש-ישן אינו משהו שבין "דבר" ל"על המשמר", פראבדה לעניים מבית מו"לותה של האגודה, היא שאלה נפרדת, טעונת עיון, שבינה לבין ההגנה על הזמן הוורוד מפני ההשתלחות של תדהר בשוקן אין ולא כלום.

שנית, אדרבא ואדרבא: קישור בין עיתון של הקהילה, לבין מו"ל עם עמדות דמוקרטיות ושוויוניות, ראוי שיהיה מקור של גאווה לכולנו. במובן זה, אני מקווה שכתבי הזמן הוורוד אינם רק יהודים צחורי מבט, אלא שהם מזדיינים (ויותר מזה) - לפחות לפעמים - עם איזה ערבי או שניים. כי בדיוק כמו ששוקן כתב: מה יותר שלום מזה? ואנחנו, אוסף של אנשים, שהכרחי שלא נהיה מסוגלים, ולא נרצה, לתייג אנשים לקטגוריות, נתגאה בכך שאצלנו רואים את האדם, ולא את התווית. שאצלנו יש קהילה המורכבת מבני-אדם, המכבדים זה את זה בלי הבדל. שאצלנו כולם שווים.

למרות המאמר האומלל של תדהר, רציתי לאחל לכולנו חודש גאווה שמח - ולהתראות במצעד הגאווה בירושלים ב-30 ביוני. "אהבה ללא גבולות", כותרת המצעד בירושלים, אינה רק כותרת למצעד של יום אחד בשנה - אלא מצפן ראוי לקהילה: ללא גבולות בין בני אדם, כדי שכל אחד יחיה על פי צו ליבו, בחופש ובשוויון. אני מקווה שעמוס שוקן (שיתקבל בהערכה לא מרוסנת), זיו תדהר (שיתקבל בהצלפה מרוסנת), והרבה אלפים אחרים, יהיו שם. למותר לציין שגיליונות של הזמן ... (השלם את החסר) יתקבלו, כמובן, בברכה.

חגי אלעד הוא מנכ"ל "הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות (ע"ר)". הדעות במאמר הן דעותיו האישיות, ואינן מייצגות בהכרח את הבית הפתוח.

כל הזכויות שמורות 1999-2020 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...