עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

הבדידות ההיא שמרבים לדבר בה

מהי בעצם "בדידות", ומה ההיפך בינה לבין להיות לבד? איך יכול אדם הנמצא במערכת יחסים זוגיות להיות בודד, ומה תחושה זו עושה לזוגיות? כמה מילים, על הלבד שבביחד

החרדה מפני הבדידות מושרשת עמוק מאוד בתוכנו. המבע המילולי הקבוע שלה הוא מה יהיה כשתחיה לבד? מה יהיה כשתזדקן לבד? מי יטפל בך?" ועוד מיני שאלות מהסוג הזה. אצל רובנו מתפתחת איזו פנטזיה, דעה, או משאלת נפש - קראו לכך איך שתרצו, שחיים משותפים פותרים את בעיית הבדידות. לעתים כן, אך ברוב המקרים לא. זוגיות עושה לנו דברים נפלאים ודברים רעים, אך היא איננה תרופה למועקת נפש. אין דבר נורא יותר, כשמתחילים להרגיש את עומק הבדידות הפרטית מול בן זוג. ניפוץ כל התקוות. הגדלת כל החרדות. הרחבת כל הפערים. ואולי הנורא מכל - ניפוץ הפנטזיה המעצים אף הוא את הבדידות. כל מי שנגוע בנגע מכיר את התחושה, כשהוא נכנס לחדר מלא אנשים, והוא בודד בתוכו יותר. הוא לא יודע כמובן כמה מהאחרים מרגישים אותו דבר. אנשים מסביבך אינם התרופה לבדידות. הבדידות אינה באמת חלק ממצב אובייקטיבי חיצוני. היא שוכנת בעמקי המוח. השאלה "איך אני מרגיש כל כך בודד כשאני לא לבד, אלא בתוך זוגיות?" מחוללת שמות בבני הזוג - זה שחש בבדידות, וזה העומד חסר ישע אל מול הבודד, ומרגיש שנכשל בתפקידו, ולא הצליח למלא את הצורך, שהוא לכאורה החשוב והעמוק ביותר בקיום הזוגיות, הרגשת כישלון בהבטחה. או אז הולך ומתרחב בור עמוק, שלתוכו מוכנסים כל הדברים הלא נכונים, ושום ריב, שום שיחה, ושום פיוס, לא יצליח למלא את בור הבדידות. עליה, על הדבר האמיתי, לא מדברים כלל. הטענות משנות צורה. הסמלי מחפש מוצא בעלבון קטן ממשי וחיצוני, כי הרי לא תאשים את בן זוגך בהרגשת הבדידות שלך. הטענות הן תמיד אחרות, תמיד על פגיעות קטנות, שהתרחשו באמת, או נבנו ככאלה, כאינטרפטציה מההד שעלה מתוך הבור, שאין מעזים להעלות את שמו במלים. איני מקבל את ההנחה, שלהומואים תיאבון מיני גדול יותר מלסטרייטים. להומואים המין זמין הרבה יותר, ולרבים מאתנו הסקס הופך להיות תרופה רגעית לבדידות. החל מהרגע שמישהו מחליט לצאת לחפש, מייד מוחו משנה פאזה. הוא נכנס למתח אחר. לא חשוב אם הוא יוצא מהבית למסיבה או לגן, או מתיישב מול ומטייל בשבילי ה"אטרף", שהוא גן לכל דבר ועניין. החיפוש, המציאה, והסקס עצמו, שדורש מידה מסוימת של ריכוז נפשי והתמכרות לדבר חיצוני מאיתנו, משכיח למשך שעת הפעילות את הבדידות. אנשים מתמכרים לתרופות מכל מני סוגים, בעיקר לאלה המקלות מייד על תחושות רעות. אומנם קל היום להגיד שכל הרגשות הם משהו מכני (עובדה היא שקיימות כיום תרופות אמיתיות המשפיעות על הנפש), ומכיון שכך אין נפש, יש מכניקה פנימית. אלא שטענה כזו, כמובן, אינה נכונה. האמת הכואבת היא, שאין תרופות לרגשות עמוקים, לפנטזיה ולצרכים נפשיים אמיתיים. פסיכולוגים כאלה ואחרים טוענים עי מדובר בבעיה נפשית, והם יודעים לטפל בה ולמלא את הבור, או לפחות ללמד להתמודד ולאבחן את הדבר האמיתי, ולא להיתפס לטענות שווא מסתירות אמת. פילוסופים דנים בבדידות האנושית מאות שנים. יצירות ספרותיות רבות נכתבו, והצגות וסרטים מוצגים בנושא. תשובה ממשית חד משמעית אין. אפשר רק לתאר, אי אפשר לתת תשובה מנחמת מרחוק, כי את הבדידות כל אחד נושא בתוכו, בדרכו שלו, המתערבת בתוך מבנה אישיותו הפרטית. להיות לבד יכול להיות קללה נוראית, למי שאיננו יודע למלא את זמנו בעניין, אך ברכה נפלאה לאדם המלא בעצמו בתוכן, אך אין לה קשר לבדידות הקיומית. המתגורר בגפו מוצא לו את ההנאות שלו, מתוך מה שסובב אותו. הוא עוסק בדברים שהוא אוהב באמת, מתי שהוא רוצה, וכמה שהוא רוצה, וחיי הנפש שלו מלאים ועשירים. כמובן, שכמו כל בני האדם, הוא יכול לסבול ולהיות מוטרד מדברים אחרים, הנובעים מאישיותו, אך לא מחרדת בדידות, ולא מהצורך ומחוסר היכולת להיות לבד. רובנו אסירים של הפנטזיות שלנו. בוחנים את המציאות כמי שעין אחת שלו עיוורת, והשניה פוזלת, ונדמה לו שהוא רואה טוב. ההתפתחות הנפשית שלנו, זו שפסיכולוגים מתאמצים להסביר בכל כך הרבה שיטות שונות, גורמת לנו לצרוך דברים ממעמקים לא מודעים, ועל זה נבנית כל תורת הפרסום והצרכנות. לגלות את הבאר, ולמכור את מה שלא צריך, למי שלא זקוק. אבל אפשר לנסות לראות את הדברים גם ממקום אחר. אתה הולך למועדון. מביט סביב. מישהו "מוצא חן" בעיניך. ייתכן שמדובר ב"מוצא חן" שטחי, לסטוץ, שיוגדר לרוב כחד פעמי. כאן מעורבים שני דברים בלבד - החוש האסתטי שלך, וההתאמה בין הקרינה הארוטית של השני לבין זו שלך. אך יש מוצא חן" אחר, שהפנטזיה בונה עליו מייד משהו עמוק יותר. כן, הוא עונה על החוש האסתטי שלך, ויש בו את הקרינה הארוטית שמתאימה לך, אבל יש בו דבר נוסף. הוא מקרין איזו הבטחה שאינך יודע להגדיר לעצמך, הבטחה למלא צורך בלתי מזוהה המתעורר בך מייד. גם אם אין זו התאהבות ממבט ראשון, הרי שזו תקווה סמויה ממבט שני. כאן מתחבאת המלכודת, מכיון שלא ברור מה רוצה השני המיוחל. נניח שענית לו על החוש האסתטי שלו, והקרינה הארוטית שלך עבדה עליו. אתם מצליחים להידבר, לקבוע להיפגש, ולקיים מגע מיני מספק מאוד מבחינתך. אלא שבך נפרצו באותו רגע סכרים של ציפיות פנטסטיות, ואילו הוא, מבחינתו, התכוון להיות זה מהדוגמה הראשונה - סטוץ וללכת. והנה אתה עומד שבור לב מול תקווה שהתנפצה. התקווה, הנקראת אמנם גם התאהבות, היא התקווה למילוי הבדידות. אם חלילה הפנטזיה שלך מתעתעת בך לעתים קרובות מדי, ואם אתה מגדיר את עצמך כאחד מאלו הזקוקים להרגיש משהו כלפי זה שאיתו אתה שוכב, אתה אוסף לך מהר מאוד תילי תילים של אכזבות, והופך להיות דכאוני במקצת. מפסיק להאמין באחר. מפתח דעה שאין להאמין להומואים אחרים, למרות שלמעשה לא ניתנה באמת הבטחה מהצד השני - התקווה הייתה כולה שלך, ובעוד יומיים תעמוד שוב, באותו מקום, עם אותה בירה ביד, ותזמין את כאב הלב הבא. מבלי לדעת, כאבי הלב הללו הופכים להיות התרופה המרה לבדידות. הם לא נותנים לך לחוש בה. אתה עסוק כל הזמן באחר הפוגע, השקרן. באהבתך הנכזבת. הרבה פנים לה לבדידות, והיא לוקחת אותנו למקומות שלא תמיד אנחנו יודעים שזו היא, המרימה את ראשה המכאיב. תהליך ההדחקה והרמייה העצמית עובד במלוא עוזו. בפרפרזה על אחת מאמירותיו של לאקאן - לכל אדם יש איווי", המכתיב את חייו. אנחנו בנויים לא ממה שיש לנו, אלא ממה שאנחנו מרגישים בחוסר שלו, בצורך שלו, בצורה לא מודעת ולא מבוטאת. אנחנו בנויים מגעגוע, ולא יודעים למה. רק טיפול יכול להביא אותנו לשיג ושיח עם הגעגוע של החסר הכואב. הגעגוע הזה הוא אבי הבדידות. אנחנו מחפשים במה למלא את הבור הריק שבתוכנו, וממלאים אותו בשטויות, שלא עונות על הצורך האמיתי, דבר ההופך אותנו, לעתים, לאנשים השואבים מבלי דעת, מן האדם העומד מולנו, התייחסויות שלא התכוון להעניק לנו. כשהוא נלחץ, אנו מפרשים את רתיעתו בדרך שתחניף לנו, ותפגע בו. אנו לא חשים בלחץ שאנו מפעילים - מי יכול לראות בעצמו את אני לא בסדר", כשזה כל כך טבעי להתנהג בלי לתת את הדעת על ההתרשמות של האחר. אני הרי צריך, למה הוא לא נותן? ה"אני צריך" הזה הוא תמיד, ובאופן חד משמעי, פתרון לתחושת הבדידות. לא חשוב אם באותו רגע מה שאני צריך זה סוכרייה על מקל, חיבוק, או משהו שיש לזה שמולי ולי אין. ה"לי אין" זו הבדידות. זה הבור שמבקש מילוי. זו לא הקנאה ולא הצורך בסוכרייה (אם כי גם מניע כזה מתקיים לעתים, ואפילו מניע את גלגלי העשייה ההצלחה והצרכנות בעולם). האיווי הגדול לא מובן, ולא מתורגם למלים. ניסיתי לעסוק כאן רק בבדידות, לא במערכים נפשיים אחרים. כמובן שהנפש היא רחבה, ומכילה שכבות, מבנים וצרכים שונים. כל אחד מאיתנו חניך של הורים אחרים, שהטביעו בו את טביעות אצבעותיהם, לטוב ולרע, ובנו מאתנו מבנים משוכללים לתפארת. לא אכנס לפירוט של דברים אחרים המשפיעים על חיינו, אך גם אותם כדאי לבדוק - חרדת נטישה, ביטחון וחוסר ביטחון, אגוצנטריות, קומפולסיביות, ועוד המון תכונות עם שמות פסיכולוגיים מסובכים. לא חסרים דברים מהסוג הזה לדבר עליהם, להרחיב, להסביר, ולהראות כיצד הם משפיעים על חיי כל אחד, ואיך הם מתחברים בסופו של דבר למי שאנחנו, ולאיך שאנחנו נתפסים בחוץ על ידי האחרים, הטועים בנו תמיד. או שמא אנו טועים בעצמנו, כל הזמן ומבלי דעת?

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...