עוד בלייפסטייל ובריאות
 >  > 

זוגיות, מונוגמיה ושאלת השניצל

מדוע הומואים לא מצליחים ליצור קשרים ארוכי טווח? ב"מעריב" הגיעו לתשובה חד-משמעית. אלא שהאניגמה ההומוסקסואלית היא לא עניין כל כך פשוט

יש אנשים שצריכים ללכת לטיפול. פסיכולוגי, הכוונה. ולא, זו אינה השמצה. פתגם סיני עתיק שהמצאתי זה הרגע, אומר ש"כשהים סוער מבפנים, הרבה ג'יפה מושלכת אל החוף". או במילים אחרות, הרבה פעמים דברים שאנחנו עושים, חושבים, מרגישים ואומרים, הם תוצר של סערה פנימית, נראית או נסתרת, שקורעת אותנו מבפנים, שאוכלת אותנו, סוגרת אותנו, ולא מאפשרת לנו לראות את מה שאנחנו עושים לעצמנו.

כן, זה אולי הגילוי המרעיש, נפילת האסימון, נקודת ההתפכחות, של רוב הטיפולים הפסיכולוגיים והפילוסופים, וכל מסעות החיפוש העצמי. השקט הוא בתוכנו, כך גם הרעש. לא העולם אשם, לא האנשים שמקיפים אותנו, לא ההיסטריה שקוראים לה חיים, לא תרבות הצריכה, לא הפרסומות, לא הריקנות, לא המשבר האקזיסטנציאליסטי שתקף את המין האנושי וחי בנו מאז מלחמת העולם השנייה. אפילו לא אמא ואבא או גודל הזין שלנו. אנחנו אשמים. בהכל.

יש כאלה שהבינו את זה בין הרי ההימלאיה, יש כאלה שגילו את זה במהלך שיחה פשוטה אצל הפסיכולוג. יש מי שנולד עם התובנה הזו, ויש מי שיגלה אותה דקות ספורות לפני מותו. כך או כך, אין לנו את מי להאשים, אלא את עצמנו. וברגע שהבנו את זה, אלוהים, איזו הקלה. כאן מסתיים החיפוש, ומתחילה העבודה העצמית.

צריך שניים לטנגו

אז נכון, בוננות פסיכולוגית בגרוש, מלווה בפילוסופיה בשקל ותשעים, יכולתי למצוא דרך מחוכמת יותר לפתוח את מאמר התגובה הזה. ובכל זאת, זו הדרך היחידה המתבקשת, מקריאת מאמרו של שניר אלגרבלי, גאנג באנג, וגמרנו, באתר nrg. ב-613 מילה, לא כולל כותרות, משניות וכיתובי תמונה, שוטח אלגרבלי את משנתו הלא-לגמרי-לא-מבוססת, בדבר הקושי ביצירתם של קשרים יציבים בקרב גברים הומוסקסואלים. או, כפי שכותרת המשנה המנוסחת להפליא היטיבה לומר: "גם במאה ה-21 גייז לא מצליחים למנף מונוגמיה. איך זה עדיין קורה להם?".

ובכן, זה קורה "להם" מהרבה מאוד סיבות. בערך, סיבה אחת לכל הומו או שניים. או במילים אחרות, לא ההומוסקסואליות של מר אלגרבלי הווירטואלי והרהוט היא זו שהפכה אותו לבודד, מריר ואומלל. לא נטייתו המינית הפכה אותו, ציטוט חופשי, לחרמן חסר עכבות, שממשיך לנעוץ מבטים ולהתחיל עם כל מה שזז גם כשהוא נמצא בתוך קשר אה-לה-מונוגמי. אם מישהו אשם בתובנות העצובות שהוא הגיע אליהן, זה הוא עצמו.

"להלן עובדות החיים הפשוטות: אם אתה הומו והגעת לגיל 16 בלי לדפוק לעצמך את החיים, אל דאגה עשרות גברים בחוץ ממתינים כדי לנפץ עבורך את החלום הבסיסי של בן אנוש לאהבה". אם הייתי המטפל הפרטי של אלגרבלי, הייתי לוקח שאיפה ארוכה מהמקטרת שלי, מכחכח קצת בגרון אחר כך, ויוצא לטיול ארוך עם הכלב בפארק. אבל היות והוא לא משלם לי שכר טרחה, אני אתעלם מהפסקה המעייפת הזו, שלא אומרת כלום, אבל בעצם אומרת הכל.

לא בהומואים מרירים וחדי-מקלדת עסקינן, אלא בשאלת הבדידות. ועצם ההגדרה של המושג הזה קשה מיסודו. מהי בעצם בדידות? כיצד אנשים שמוקפים בחברים, בני משפחה ומכרים, יכולים להיות בודדים יותר ממי שיושב כל היום מול הטלוויזיה, לגמרי לבדו? הבדידות אינה תוצר לוואי של נטייה מינית, היא גם לא תמיד תולדה של הימנעות ממגע חברתי. הבדידות היא החדר הקטן שבו אנחנו יושבים בסופו של ערב, לבדנו, ומתעמתים עם הדברים הנפלאים והארורים שעשינו במשך היום. מבחינה מטאפורית, כמובן.

אין תשובה אחת

אלגרבלי מסיק בביטחון שהבעיה של ההומואים ביצירת זוגיות היא בכך שהם אינם מקבלים את עצמם באופן מלא, ולכן לא יכולים לראות עצמם בתוך מערכת יחסים עם גבר. קשקוש כזה הוא תוצר של יותר מדי אופרות סבון ופסיכולוגיה מערבית בגרוש סטייל ורדה רזיאל-ז'קונט. הדרך היחידה לבחון את השאלה הזו, היא באמצעות התבוננות מדעית, מחקרית או אמפירית. להגדיר שאלת מחקר, לשרטט תיאוריה, ולפרוט אותה לחתיכות קטנות וברות מדידה. כמו שניצל בארוחת הצהריים, גם על השאלה הזו אפשר להתגבר רק בחתיכות קטנות-קטנות.

הנחת המחקר היא שלהומוסקסואלים קשה יותר ליצור קשרים זוגיים. כל איש מדע יאמר לכם שהנחה זו היא, מלכתחילה, מוטה ונוקטת עמדה. וזה בסדר. היא גם תשפיע על תוצאות הניסוי שלנו באופן מובהק. וגם זה בסדר. השאלה היא לא האם נצליח להוכיח את ההנחה - אלא האם לא נצליח לסתור אותה, או לנתק אותה מכל הגורמים המלווים אותה. וכאן מתחילות כל הבעיות.

מספר הפרמטרים שעלינו לקחת בחשבון בשאלת הקושי ליצור מערכת יחסים חד-מינית בין גברים הומוסקסואלים הוא עצום. ראשית, יש את הפרמטרים החיצוניים: סביבת החיים שלנו, מידת הקבלה של האחרים אותנו, הייצוג של הזוגות ההומוסקסואלים והתפיסה הנורמטיבית בדבר זוגיות גאה. רוב הפרמטרים האלה, ברוב תקופת חיינו כמתבגרים וגם מאוחר יותר, אינם כוללים התייחסות לזוגיות חד-מינית, ואם כן, לרוב מדובר בהתייחסות שלילית. או בקיצור נמרץ, גדלנו לעולם שבו הנורמה היא זוגיות בינארית, דו-מינית, הטרוסקסואלית. הומואים זה ההפך. וזו נקודת מוצא די קשה.

נמשיך לפרמטרים הפנימיים. שם נמצא תיבת פנדורה פרטית לכל פרט שישתתף בניסוי הדמיוני שלנו. תקופת הילדות, מערכות היחסים שהיו להורינו והאנשים הקרובים לנו, הדרך שבה התנהגו אלינו, האופן שבו ראינו את הקרובים והחשובים לנו מתייחסים לאחרים, כל אלה פרמטרים מסוג אחד. לאלה תוסיפו את האופי האישי שלנו, מולד או נרכש, המושפע בין היתר מעשרות גורמים ובהם תכונות פסיכולוגיות וגופניות גם יחד. בהתייחס לגורמים פיזיולוגיים גרידא, ריכוז הטסטוסטרון שלנו בדם, לדוגמה, עשוי להעיד על מידת הנאמנות שלנו לבן/בת הזוג שלנו. ואם נמשיך להאמין למחקרים בנושא, נראה שגם בצד הפסיכולוגי-נפשי, אנשים הרפתקנים (תכונה שכבר נמצא לה ביסוס תורשתי) נוטים להיות נאמנים פחות. וגם זו, אבוי, נקודת מוצא בעייתית.

לקדירה המבעבעת של הגורמים הביולוגיים והפסיכולוגיים, יש להוסיף גם את הגורמים הערכיים. מה שאנשי האלוהים אוהבים לכנות "מוסר", ואנשי האקדמיה אוהבים לכנות "נורמות" או "קונבנציות". לימדו אותו להאמין, לחשוב ולראות זוגיות כמשהו סגור, חתום ובין שני אנשים. התפיסה הזו, שיש בה משהו מקסים מצד אחד, ונורא מצד שני, מוטבעת כל כך עמוק בתוכנו, שלא נרגיש צורך להתעמת איתה או לפתוח אותה לדיון. רובנו נרגיש נורא רק מלחשוב עליה. וזה בסדר. ממש בסדר.

מילים מילים, ואת משמעותן

אבל בואו נחזור לרגע להתחלה, לשאלת המחקר שלנו. האם הומואים באמת מתקשים יותר ביצירת קשרים זוגיים? אם נבחן את שאלת המחקר הזו ברצינות של ממש, נראה שנזדקק להגדרה למושג "קשרים זוגיים", או עוד יותר קשה מכך, להגדיר "זוגיות". כבר בהגדרה נגיע למבוי סתום, שאי אפשר להתייחס אליו בלי להכניס ערכים, נורמות ותפיסות.

אם נגדיר "זוגיות" כיחסים הרמוניים בין שני אנשים, לצורך הקמת תא משפחתי וחיים משותפים, נגלה עד מהרה שיותר מ-90% מהזוגות בעולם לא עונים להגדרה משום שהם רחוקים מהרמוניה. זוגיות, בסופו של דבר, היא קקפוניה של קולות, מאבקים ומתחים. וזה בעצם כל הקסם. אם נגדיר אותה מהצד המיני, של קשר בלעדי (מונוגמי), נמצא את עצמנו מתעלמים מזוגות מאושרים שחיים ביחד במה שנקרא "זוגיות פתוחה", וקיצוץ תוצאות לצורך התאמתם לשאלת המחקר, הוא לא בדיוק מדע.

וגם אם הצלחנו להגדיר זוגיות, ולשלול את כל הגורמים המפריעים למחקר, לאזן את הפרמטרים ולמצוא שאלת מחקר שמניחה את הדעת. אז, אנחנו צריכים לחזור שוב לנקודת המוצא, ולחשוב האם להומואים באמת קשה ליצור קשרים זוגיים? האם מספר הזוגות ההומואים שנוצרים ביום (ביחס למספרנו באוכלוסייה) שונה מזה של הזוגות ההטרוסקסואלים, הנוצרים מרצון ולא מכורח? האם מספר ההומואים שמתאהבים ומחזיקים קשר יציב וזוגי (לידיעת הקורא אלגרבלי: מונוגמיה אינה בהכרח המדד היחיד לכך), שונה ממספר הסטרייטים שמקיימים מערכות יחסים כאלה? האם באמת הומוסקסואלים מסתכלים יותר לצדדים, ועושים משהו עם המבטים האלה? האם גברים הומואים בוגדים יותר מגברים הטרוסקסואלים?

ואולי זה בעצם ה"דבק", שמחזיק כל כך הרבה משפחות הטרוסקסואליות על סף בלימה, לא מתוך רצון אלא מתוך כורח, הוא זה ש"חסר" לנו במערכות היחסים שלנו? אותה עיסה דביקה של "מה יגידו", בשילוב הפחד להישאר לבד, יחד עם הנטייה הטבעית של החברה לכלוא אותך במסגרות מוגדרות ומתוחמות, שניים וחצי ילדים ומשכנתא מאיימת?

ושוב חזרנו לאותה מילה איומה ונוראה. בדידות. וזו צריכה להיות נקודת המוצא של כל ניסיון להגדיר, ובוודאי שגם לחקור, לכמת ולמצוא את שורש ה"בעיה" שעומדת בבסיסה של הזוגיות ההומוסקסואלית. לפני שננסה לחקור זוגיות חד-מינית, יהיה עלינו לשאול את עצמנו שאלות על מי שאנחנו, כפרטים. וזה משהו שאלגרבלי הצליח לעשות. אמנם באופן חינני בערך כמו פיל בחנות חרסינה ובלי שמץ של ביסוס או חידוש, אבל הוא בכל זאת הצליח.

משום שלמרות תובנותיו השטחיות, כתיבתו הפופוליסטית והשחצנות שגרמה לו להתנשא מעל כולם ולהחליט בשביל ההומואים באשר הם מדוע הם בודדים, אלגרבלי עשה דבר מקסים. הוא השליך אבן קטנה לאגם הגדול שנקרא חיים, ויצר אדוות-אדוות שיצאו החוצה במילים. יכול להיות שהתובנה הסינטטית והשטחית שפורסמה מעל הרשת, היא התשובה הפרטית לשאלה מדוע אלגרבלי הוא אדם בודד. אותה נקודת הארה שהוא חיפש.

אבל היא בטח לא התשובה של כל הומוסקסואל עלי-אדמות, וכל ניסיון להציג אותה ככזו, ואת שאלת הזוגיות הגאה כפשוטה כל כך, היא חסרת משמעות. וזאת, אם לקשור את הסגירה לפתיחה כמתבקש, הסיבה בגינה התכנסו כאן היום. כדי להבין, קצת יותר טוב, ששרי אריסון אולי בכל זאת צודקת. הכל מתחיל בתוכנו.

כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...