עוד בתרבות ובידור
 >  > 

דרישת שלום

אדם ברוך לוקח אותנו בספר המאמרים החדש שלו למסע בין דמויות ומקומות מהמציאות התרבותית-חברתית של ישראל, ומכניס אותנו אפילו לבית אביו

אדם ברוך הוא אחד מאנשי הרוח החשובים והמשפיעים ביותר על חיי המחשבה בארץ. כעיתונאי, כתב, ניתח והאיר, בדרך המיוחדת לו, כמה וכמה תופעות ואנשים שנויים במחלוקת בחיינו. כשכתב על אומנות הכתיר אומנים לחשובים, כשהתייחס אליהם בחיוב. בכתיבתו המציא כמה וכמה מטבעות לשון כמו "גיבור תרבות" או "סוכן זיכרון" - אחד המטבעות שטבע לאחרונה כדי לנתח מי נידון לשכחה, מי לזיכרון ולמה - בן אמוץ, פנחס שדה ובנימין תמוז לשכחה. חנוך לוין לזיכרון. כילד למד בישיבה חרדית, דבר הניכר בשפתו ובכושר הניתוח המיוחד שלו עד היום. במהלך הקריירה שלו ערך עיתונים כמו מוניטין, מעריב, גלובס, ושישי תרבות, ופרסם מאמרים בעיתונים שונים. היום הוא נשיא בית ספר קאמרה אובסקורה, ומעורבותו בעולם האומנות הביא אותו להיות אוצר הביתן הישראלי בביאנלה הבינלאומית בוונציה, ועוד עשייתו ועטו נטויים. למען האמת ההיסטורית, אני מכיר במקצת את אדם ברוך. אנחנו מנענעים ראש לשלום כשאנו נפגשים, דבר שכבר לא קורה הרבה בימינו. לפני שנים רבות עבדתי בדוכן ספרים בשבוע הספר ברמת גן. בלילה הופיע נער גבוה, מרשים, סמכותי כבר אז, אך ביישן קמעא. דיברנו והוא שאל על ספרים וביקש המלצות. התרשמתי, ועובדה שזכרתי אותו. כמה שנים אחר כך פגשתי בו בנסיבות חברתיות. הוא לא זכר אותי, כמובן. אני אותו כן. בימים אלה יצא ספר מאמרים חדש שלו, "מה נשמע בבית", בו הוא מסתכל בו על דמויות המעניינות אותו, ודרכן על חיינו, בהיבטים שונים. הספר כולל מאמרים על אנשים ומקומות בארץ. ולא חשוב אם זה ניתוח של אבידן או שכונה ביפו, המאמר יהיה מקיף, בעל מרקם עמוק ורב רבדים. אני אוהב את כתיבתו, מכיוון שאיננו מנסה להפוך את מתיו למלאכים. הוא מספר על הטוב ועל הרע שהיה בהם, ועוסק בישראליות מנקודות מבט שונות. לא "תוגת הישראליות", אלא הישראליות רבת הפנים והמשמעויות. על עטיפת הספר מודפסת תמונת אישה מהמאה התשע עשרה, ובממאמר הראשון, המכניס אותנו לתוך ביתו ממש, הוא מספר לנו שזו תמונה שאביו קנה בחנות עתיקות, למרות שהתמונה לא חתומה ואין יודע מי הצייר ולמרות ש"אנשים כמונו לא קונים בחנות עתיקות". את התמונה קנה האב בגלל הדמיון הרב של המצויירת לאימו של אדם ברוך, והמשפחה הסכימה להכתיר אותה בתואר "תמונה של אימא". באופן אישי, מעניין אותי לקרוא על אנשים שאני מכיר מחיי, וישנם כמה כאלה בספר - גורודיש, דוד אבידן, מקסים גילן. מעניין לקרוא לא כי הכרתי את האנשים ויש לי דעה משלי עליהם, אלא בשל מקומם של אנשים אלה בתרבות, היותם סוג של מורי דרך בשנים המוקדמות של המדינה, ומעניין מה יש לאיש החריף הזה להגיד עליהם. גורודיש היה מ"פ שלי בצבא. איש מוטרף כבר בצעירותו. מפקד מהסוג שעושים עליהם סרטים, והם נראים כמו המצאה הוליוודית. הוא האיש שניזוק ביותר ממסקנות ועדת אגרנט, לאחר מלחמת יום כיפור, ואחרי שחרורו נסע למרכז אפריקה לכרות יהלומים. התיאור שבו מתאר אדם ברוך את גורודיש באפריקה לקוח היישר מ"לב המאפליה" או מ"אפוקליפסה עכשיו". ניתוח מרתק של איש שדעתו נטרפה לחלוטין על ידי אנשים אחרים. כך לפחות ניתן להבין. אדם לא שופט. הוא מתאר התרשמויות של שורת מפגשים עם האיש. ומכיוון שהכותב הוא אדם ברוך כותב, חזקה עלי שזו הייתה האמת שראה, ואלה היו הדברים ששמע. הוא רק מנתח אותם על רקע הישראליות. דוד אבידן הוא סיפור אחר. עוד איש מוטרף, שנטרף בעיקר על ידי עצמו. משורר מדהים שבגלל אישיותו הקשה לא הצליח להתברג לתוך קובעי סדר החשיבות ה"משוררית" במדינה. בצעירותו, העמדה הציבורית והפרסונה שניסה לבנות היו לא רק של משורר מודרני חשוב (הוא היה מודע לחשיבותו ורצה להיות חשוב יותר), אלא כדמות שכל חייה מוכתבים על ידי מודרנה עתידנית, שאיש חוץ ממנו איננו מבין עדיין. בנעוריי הסתובבתי בחוגים המתאימים, ופגשתי אותו כמה וכמה פעמים. אהבו אותו בזכות שעשועי העמדת הפנים שלו ומשחקיו. מאוחר יותר נדבקה המסכה המלאכותית לפניו, והחלה להכתיב חיים אחרים. בשנתו האחרונה, כשעבדתי בחנות ספרים, היה מטלפן הרבה, לעתים פעמים רבות באותו עניין תוך דקות אחדות. הוא נשמע קומפולסיבי, כבוי ומטושטש. אדם ברוך מעריך אותו מאוד, ומקדיש לו מאמר עצוב ונוגע ללב. מערך הכוחות החברתיים פוליטיים, גם בביצה הספרותית, לא רק במדינית, כיסו את האיש המרתק הזה, ששירתו כמעט ונשכחה, או בלשונו של ברוך - אין לו סוכני זיכרון. ברוך מתחיל את הסיפור ביום מותו של אבידן, כשמצלמת טלוויזיה חודרת לצלם את האיש המונח על הרצפה, משורר כה חשוב לשפה העברית וכמעט נשכח. משם הוא עובר לספר על האיש בעודו בחייו. על חינו ומשוגותיו. דבר לא חסר. למרות שהניתוח הפוליטי, לפיו השמאל אשם במידת מה במצבו ובמותו כאביון חסר כל, נראה לי קצת מוטעה. אי אפשר להאשים איש בהדרדרות של איש חולה. לא השמאל חמס את שפיותו של אבידן, לדעתי. מקסים גילן הוא שם שכיום כמעט ואיננו אומר דבר לרוב האנשים. פעם היו אורי אבנרי, יוסי ספרא ומקסים גילן - שלושה שחשבו אחרת, בקול רם, וניסו להגיד שצריך לעשות שלום עם הערבים ושיש עם מי לדבר. כל אחד, בדרכו, נחשב לאויב הציבור על ידי הממסד. יוסי ספרא היה ממקימי "מצפן", קבוצה שמאלנית קיצונית ברוח שנות השישים. אורי אבנרי, המשפיע מכולם, היה בעליו של העיתון "העולם הזה", ומדי שבוע כתבו בו את המאמר המרכזי. גילן עבד גם הוא זמן מה באותו עיתון, ואחר כך ערך את העיתון "בול" שניסה להתחרות בעיתונו של אבנרי. אלא שגילן איננו אבנרי, והעיתון נשאר בעיקר פורנוגרפיה רכה. גילן הלך והסתבך עם הרשויות, אחר כך גורש או עזב, תלוי בגירסה, ולא הותר לו לחזור. כעת, כשהוא איש מבוגר מאוד, הותר לו לחזור ארצה - הוא כבר איננו מסוכן לאף אחד. על השלום ומפגשים עם ערבים מדברים כולם. אדם ברוך מראיין אותו ומנסה לרדת לעומק נשמתו. היום כבר ברור כי אויבי הציבור האלה היו פטריוטיים מקומיים, שהאמינו בדרך אחרת, ובטובת המדינה. יפה עושה אדם ברוך, הנותן פתחון פה, ומסביר את עולמו של מהפכן זה, שלא הצליח להפוך שום דבר. היום אפשר כבר לקבל בלי הרמת גבה ובלי סימן שאלה גם סוג של פטריוטיות כזאת. את הספר חותם מאמר על אביו של אדם ברוך, ומחזיר אותנו לתוך הבית פנימה. הוא מנסה לשרטט פרופיל של אדם, שקשה לו לצייר, ובכל זאת מרתק ומעניין. הסיבוב נגמר. התחיל בתמונה, נדד למרחבי האומנות ולפינות בחיים המקומיים, וחזר הביתה. צריך לקרוא כדי להבין ולהתרשם מעומק התובנה והכתיבה. המאמרים בספר הזה כתובים בנימה אחרת לגמרי ממאמריו הקודמים, הרבה יותר אישיים. הוא מכניס אותנו לבית הוריו ולביתו, וכותב על אנשים שהוא מכיר שנים רבות. רוחב ראייתו של אדם מרחיב דעת, גם כשלא מסכימים אתו. הוא נהנה לנגח בשמאל כמעט מכל כיוון. מכיוון שאיננו מביע בספר דעות פוליטיות של ממש, אלא בוחן עולם תרבותי חברתי, ייתכן שאיננו איש ימין כמו שאנו מכנים אותו ואולי כן. אם כן, לפחות יש לימין, מהסוג המסויים הזה, איש רוח חשוב. אדם ברוך, מה נשמע בבית. הוצאת דביר, 310 עמ'.

תגיות
כל הזכויות שמורות 1999-2021 הקמת אתרים ניהול תוכן
נא להמתין... נא להמתין...